חייגו עכשיו לייעוץ ראשוני:
0722-575-262
   
 
 


  
 
 
 
 

 
  הספר "גירושין" (לקריאה...)
 
עו"ד ירושות  
חלוקת רכוש  
מזונות אישה  
מסורבות גט  
הסדרי ראיה  
כתובה  
ירושה, צוואה ועזבונות  
ידועים בציבור  
גניבת זרע  
עגונות  
משמורת ילדים  
הסכם ממון  
ייעוץ גירושין  
משמורת  
עו"ד ידועים בציבור  
עו"ד צוואות  
עורך דין גירושין  
עורך דין הסכם גירושין  
עורך דין מגשר  
עורך דין מזונות  
עורך דין משפחה  
עורכי דין גירושים  
עורכי דין משפחה  
עו"ד הסכם ממון  
תביעה למזונות  
עורך דין צוואות  
התרת עגונות  
תביעת כתובה  
חלוקת רכוש בין בני זוג  
הסכם ממון בין בני זוג  
משמורת והסדרי ראייה  
 
 
 

תקנת העגונות - אז והיום

תקנת העגונות / סרבנות גט – אז והיום
 
וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי:  הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.  יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ:  כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ-לִי תִקְוָה--גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.  יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם--כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה. (מגילת רות, א, יא – יג).
 
משמעות מקור תנכ"י זה, המתייחס לתופעת העגונות, הינה שונה מהמקובל כיום. בעוד נעמי משגרת את כלותיה בחזרה למשפחות המוצא שלהן, שלא היו מבני העם היהודי, ומבהירה להן שכל עוד היא לא תלד ילדים, וכל עוד לא יגדלו ילדים אלה, ויוכלו לשאת את רות ועורפה, הן תיחשבנה לעגונות, וזאת בהנחה שהיא מסוגלת ללדת, הרי שהשימוש כיום בכינוי 'עגונה' הינו מתייחס למי שבעלה נעלם, ולא נודעו עקבותיו, או שלא ידוע אם הוא נפטר.

בשונה מאשה עגונה, התלויה בשיבת הבעל ממקום הימצאו או בקבלת מידע על פטירתו, מתייחס התואר "מסורבת גט" למי שבעלה חוייב במתן גט, אך מסרב לתיתו. בדרך כלל, הבעל נמצא בהישג יד, אך הוא מתעקש שלא לתת את הגט. כיום, יש המרחיבים את משמעות המושג 'מסורבת גט', לכל מי שמבקשת להתגרש, ללא תלות בשאלה אם זכתה בפס"ד לגירושין, בעוד הבעל מסרב לתת את הגט, או שהינו מתנה את מתן הגט בתנאים – שבדרך כלל אינם מקובלים על האשה.

ניתן לומר שבעוד עגונה תלויה אך ורק במידע על גורל הבעל, והסקת מסקנות הלכתיות משביבי מידע או עדויות חלקיות בהקשר למה שקרה לבעל, נמצאת מסורבת הגט תלויה ברצון הבעל לתת גט, או שהינה תלויה בפסיקת בית הדין באשר להטלת סנקציות על סרבן הגט, כך שיתן גט בסופו של דבר.
 
במאמר זה ננסה לסקור, בתמצית, את המצב העדכני, וכן את גישת חכמי ישראל לפתרונות להתרת העגונות, ואת עמדת ההלכה, החוק ומערכת בתי המשפט לענייני משפחה, כלפי סרבני הגט, ואף אנו ננסה להציע את משנתנו באשר לפתרונות השונים שהוצעו ושניתן להציע, כדי לצמצם תופעה טראגית זו, לרבות מנסיוננו בטיפול רב שנים בעגונות ומסורבות גט – בישראל ובחו"ל, ובעיקר מאז שמשרדנו הקים את המרכז הבינלאומי להתרת עגונים ועגונות. מאז הקמת המרכז, ועוד לפניו, זכינו להתיר לא מעט מסורבות גט מישראל, ועגונות החיות בישראל ובחו"ל – מארה"ב, אנדורה, דרום אפריקה, אנגליה, ועוד.
 
המצב כיום, באשר לעגונות / מסורבות גט, בישראל ובחו"ל

 
1. עגונה בישראל – אשה החוששת שבעלה ייצא מן הארץ, מבלי שוב, זכאית לפנות לביה"ד הרבני, ולהגיש בקשה דחופה למתן צו עיכוב יציאה מהארץ נגד הבעל, למניעת עיגון. הסמכות לכך מצויה בתקנה ק"ו לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג. בקשה שכזו יכולה להיות מוגשת על ידי האשה ואף על ידי צד ג'. ביה"ד חייב לדון בהתנגדות לצו, אם הוגשה התנגדות, תוך שבעה ימים מהגשתה. אם הבעל נעלם מן הארץ, אין לבית הדין הרבני או לרשות שיפוטית כלשהי בישראל כל סמכות כלפי הגבר, גם אם יתגלה בחו"ל.
   
2. מסורבת גט בישראל – האמור לעיל חל גם לגביה. אין צורך שביה"ד כבר יקבע שהאשה מסורבת גט. די בכך   שהאשה מנהלת הליכי גירושין, וטוענת שיש לעכב את יציאת הבעל מהארץ, בשל החשש שבאם יחוייב בגט, אך לא  יהא בארץ, לא ניתן לכפות עליו את מתן הגט. כמובן, אם נדחתה תביעת הגירושין של האשה, יכול הבעל לבקש את ביטול הצו כנגדו. בשני המקרים, יכול ביה"ד לאפשר לבעל לצאת מן הארץ, בתנאים שיקבע ביה"ד. בדרך כלל, ביה"ד מחייב את הבעל להשליש גט בביה"ד, כך שאם לא יחזור, יוכל ביה"ד לתת את הגט לאשה. כן מחייב ביה"ד  את הבעל לחתום על ערבות כספית גבוהה, למקרה הצורך.

לדוגמא, ביה"ד נוהג להחתים הבעל על יפוי כח בלתי חוזר להעברת חלקו בדירה, ככל שיש לו דירה, למקרה שיפר את החלטת ביה"ד.

 
המקור לסמכות ביה"ד הרבני בישראל להטיל את הצו, או לנקוט בהליכים כנגד הבעל, ומקור הסמכות להתקנת תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, מצוי בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג – 1953, שם צויין בסעיף 1: "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים".

3. עגונה ומסורבת גט החיות בחו"ל – אם ליהודיה, אזרחית ישראל או תושבת ישראל, יש קשיים רבים באכיפת הסמכות של בית הדין הרבני על הגבר המעגן את אשתו, שכן, כפי שיוסבר בהמשך, יש צורך בהסכמת הבעל למתן הגט, הרי שליהודיה החיה מחוץ לישראל אין כמעט כל כלי משפטי להתמודד עם גבר שנעלם, ואף לא עם גבר הגר מול דירתה. הסיבה לכך בארצות המערב הינה בשל עיקרון הפרדת דת ממדינה.

בעוד האשה יכולה לבקש מביהמ"ש האזרחי להתיר את נישואיה האזרחיים (הדבר תלוי בכל מדינה, בדרישות ובאורך הזמן עד לקבלת פס"ד לגירושין אזרחיים), גם אם הבעל מסרב לכך, הרי שאינה יכולה לגשת לביהמ"ש ולתבוע את הבעל היהודי לתת לה גט. יצויין כי בעבר, באותם מק

ומות בעולם, שהיתה למנהיגות היהודית אוטונומיה על החיים היהודיים, יכול היה ביה"ד לפעול נגד הבעל, סרבן הגט.

 
4. האם הכל אבוד? לא! גם אם התשובה אינה מוחלטת, הרי שיש דרכים שונות לשחרר את הנשים המעוגנות ומסורבות הגט, מכבלי העיגון.
 
5. האם מדובר רק בנשים? לאמיתו של דבר, ישנם גברים רבים בעולם ובישראל, שניתן לכנותם מסורבי גט, ויש מעט גברים שהינם עגונים. אלא, שבעוד לאשה אין מוצא כיום, מלבד מתן גט או פטירת הבעל, כדי להיות מותרת להינשא לאחר, הרי שלגבר היהודי יש פתרון בדמות היתר נישואין לאשה שניה.

אמנם, אם הבעל הינו יוצא עדות אשכנז, זקוק הוא להיתר של מאה רבנים, שיחתמו על כך, אולם ברגע שחתם ביה"ד הרבני על ההיתר, הרי שתוספת תשעים ושבע החתימות הינה אך טכנית. לעומת זאת, אם הגבר הינו יוצא עדות ספרד, הרי שאין צורך ביותר משלושת חברי ביה"ד כדי להתיר אותו להינשא לאשה שניה. למרות זאת, נבהיר כבר עתה שיש גברים רבים שהינם מסורבי גט בפועל.

נבהיר דברינו: אם הבעל תובע גירושין, אך אין לו עילה הלכתית מוכרת כדי לחייב את האשה בגט, ואף שאין כל סיכוי לשלום בית, הרי שאם היא תובעת מזונות עבור עצמה, וזוכה לפסיקת מזונות, יש חשש שהוא ישאר 'עגון' למשך שנים רבות, ויחיה בנפרד ממנה, ללא כל סיכוי לגט, מפני שהיא מבכרת לקבל מזונות שוטפים על פני גט. גבר שכזה לא יקבל היתר נישואין.

 
6. מהי ההגדרה האמיתית של מסורב / מסורבת גט? זו שאלה חשובה ביותר, עימה מתמודדים כיום, לא רק בתי הדין הרבניים אלא גם בתי המשפט לענייני משפחה. האם די בהגשת תביעת גירושין? האם די בחיים בנפרד? האם די בדיונים המתמשכים שנים, ללא תכלית? האם די בפס"ד הממליץ להתגרש? האם יש חובה שפסה"ד יקבע שהצד השני חייב לתת / לקבל גט? לשאלות אלה יש נפקות חשובה בהגדרת סרבנות הגט, וממילא בהגדרת הזכות לסעדים משפטיים נגד הצד המסרב להתגרש, ועל כך נתייחס בהמשך.
 
7. מהם הנתונים האמיתיים באשר לסרבנות גט? בנושא זה חלוקות הדעות בין הנהלת בתי הדין הרבניים לבין ארגוני הנשים. כך, לדוגמא, נטען לפני מספר שנים ע"י הנהלת בתי הדין שיש בישראל כ- 180 נשים מסורבות גט וכ- 190 גברים מסורבי גט. הבדיקה של מאות תיקים, המתנהלים מעל שנתיים, נבנתה על ההנחה שאם צד תבע גירושין, ולא זכה לגט מעל שנתיים מאז פתיחת התיק, ייחשב כמסורב גט. אגב, יצויין שבישראל נפתחים מדי שנה כ- 16,000  תיקי גירושין בבתי הדין.

בדיקת בתי הדין העלתה שכ- 13% מכלל התיקים שנבדקו טרם נסתיימו בגט בשל סכסוכי ממון בין בני הזוג, 19% מהתיקים לא נסגרו בשל סרבנות הבעל (כ- 180 נשים) , 20% מהתיקים לא נסגרו בשל סרבנות האישה, 5% מהתיקים נסגרו לאחר שהושג שלום בית בין בני הזוג ותביעת הגירושין נסגרה ע"י בני הזוג,  ב- 11% מהתיקים בבית הדין הרבני בתל אביב, אושר הסכם הגירושין ע"י בית הדין ובני הזוג לא הגיעו לסידור הגט, ב- 18% מהתיקים בני הזוג הזניחו את התביעה והתיק נסגר מנהלית בהתאם לחוק, וב- 3% מהתיקים נקבע לבני הזוג מועד לסידור גט לתחילת השנה השלישית.

 
8. ומה באשר לנתונים על העגונות? ביה"ד ניסה לבדוק מהו מספר העגונות מתוך כלל 180 מסורבות הגט בארץ ובחו"ל. הכוונה היתה למקרים של עגונות, שבעליהם נעלמו בארץ או בחו"ל, ושהנהלת בתי הדין הרבניים מינתה חוקרים פרטיים לאיתור הבעלים או מינתה שליח של בית הדין לאתר את הבעל ולשכנעו לתת גט לאישתו.

התוצאה אליה הגיעה הנהלת בתי הדין היתה שמספר העגונות שבעליהן נעלמו בארץ ובחו"ל הוא 69 – מתוכם: 45 בעלים ברחו לחו"ל ,  23 בעלים נעלמו בארץ, ועגונה אחת שבעלה איבד את ההכרה בתאונה (אגב, המקרה שלה הינו יחודי, שכן מדובר באשה שכבר לפני 30 שנים בעלה התחשמל, ומוגדר מאז כ'צמח', ולכן האשה, שהינה בשנות החמישים לחייה, נותרה עגונה. כיום, אנו מנסים למצוא דרכים חדשות לפתרון הבעיה, והנושא נבדק גם מול עולם הרפואה וההלכה, באשר להגדרת 'צמח', ועוד). מעבר ל-69 העגונות, יש עוד 111 מסורבות גט – מהן, 19 נשים שבעליהן בחו"ל בכתובת ידועה, ו-92 נשים שבעליהן שוהים בישראל.

 
9. ומהי עמדת ארגוני הנשים? כמובן, הם שוללים מספרים אלה. כך, לדוגמא, מי אמר שיש צורך לחכות שנתיים כדי להיות מוכרז כסרבן גט? ומה באשר לנשים שתביעתן לגירושין נדחתה, בפחות משנתיים, אך בפועל אין היא חיה עם הבעל? לפי הסקר של ביה"ד, אין היא כלולה בנתונים אלה, אך, מקשים הארגונים הללו, היש מישהו שיכול לטעון שאינה מסורבת גט?!

ומה כאשר הבעל מגיש תביעת שלום בית, וזוכה בתביעה, הרי גם אז אין הם חיים ביחד, וגם היא לא תיכלל בנתונים אלה על מסורבות גט! כמו כן, מה באשר לנשים שנאלצות לוותר על תביעות רכושיות כדי לקבל את הגט המיוחל?! אלה הן מקצת מן השאלות שמעלים העוסקים בנדון, מחוץ למערכת בתי הדין הרבניים. לכן, לשיטת ארגוני הנשים, מספרן של מסורבות הגט מגיע לאלפים, ולפחות למאות רבות.

די בשינוי של הפרמטרים באשר להגדרת 'מסורבת גט', וכבר הגענו למסקנות אחרות בתכלית באשר למספר מסורבות הגט. נזכור שיש מקרים שהנשים אינן מגיעות לביה"ד ביודען שהבעל ימשוך אותן בתירוצי סרק, לרבות טענות על שלום בית וכו'. מקרים אחרים הינם בהתייחס לבעלים שמתנים את מתן הגט בתנאים 'תמימים', אולם מסתתר מאחוריהם אלמנט של סחיטה, שלא תמיד ביה"ד מודע לה. מקרים אחרים הינם אלה שהבעל מבקש להוכיח שאין עילת גירושין לאשה. לכאורה, זוהי זכותו.

יחד עם זאת, כאשר שני הצדדים כבר לא חיים יחדיו, או ששניהם חיים כזרים זה לזה תחת קורת גג אחת, הרי לא חשוב אם ייפסק שיש עילת גירושין אם לאו, המציאות חזקה יותר. זאת, בעוד ביה"ד פועל לפי כללי ההלכה, ומחייב בגט רק כאשר המקרה עונה על הפרמטרים שקבעה ההלכה. הינה כי כן, הרבה מקרים יכולים ליפול 'בין הכסאות'.

היינו, אולי אין האשה נחשבת כ'מסורבת גט' לפי הכללים דלעיל, אך בפועל היא מסורבת גם מסורבת!
 
 
עמדת חז"ל באשר לתופעת העגינות

במסגרת מצומצמת זו, לא נרחיב את היריעה, אך נציין מספר עקרונות שעלו בספרות הרבנית במהלך השנים. "משום עיגונא אקילו בה רבנן" (מסכת גיטין, דף ג, עמוד א). זוהי העמדה הבסיסית של חז"ל, שיש לעשות כל מה שניתן כדי להקל על התרת העגונות.

זו גם הסיבה, שהראשונים הבהירו את עמדתם הלכה למעשה, להקל ולא להחמיר. כך, קובע הרמב"ם, שהסיבה שאין בודקים עדי אשה בדרישה וחקירה, "שלא אמרו חכמים להחמיר בדבר אלא להקל, משום התרת עגונות"

(רמב"ם, נשים, הלכות גירושין, פרק י"ג, הלכה כ"ה). גם הרא"ש מחריף את המסר, בנדון, וקובע נחרצות: "ואחרי שחכמי התלמוד והגאונים הקלו משום תקנות עגונות, אתה למד לחכמי הדור השפל הזה לצאת בעקבותיהם".

עמדה זו, להקל ולא להחמיר, חצתה גבולות, בין בארצות אשכנז ובין בארצות ספרד.
המהר"ם אלשקר, יצא באופן חריף ביותר נגד רב שהחמיר בנושא העגונות. בין היתר, כתב לו: "כי לא תהיה תפארתך לבקש חמורות ואריכות דברים שלא כעניין, להגדיל גוף הקונדרס - ולהגזים הגזמות עצומות, להבהיל השומעים בעניין עגונות. ומדוע לא תשים אזנך כאפרכסת לדברי הראשונים והאחרונים.

האומרים דמשום עגונא הקלו". הוא אף הקשה כלפיו, כיצד הינו מהין לעגן אישה בטיעונים כלליים, ואינו חושש "לעקיצתן של חכמים, שתקנו תקנות עגונות".

גם המהר"ל מפראג יוצא חוצץ נגד המחמירים בסוגיית העגונות: "ומפני שהדבר הזה הוא עניין עגונה שהקילו בו חכמים ואין להחמיר יותר ממה שיש להחמיר לפי הדין. ואם כן כמ"ש שאין ראוי להחמיר מה שאין נראה לפי הדין כלל, אפילו כי נמצא מי שהחמיר".

ראו גם את גישת הרב יחזקאל לנדא, בעל "נודע-ביהודה": "כח דהיתרא להתיר העלובה הזאת, אחרי שעל זה אנו מצווים ועומדים להמציא כל צד היתר שאפשר כדי להקל בעגונה. אחר שקבלה בידינו להקל בדיני עגונות אלך בעקבות הראשונים. ואף שלא עלי המלאכה לגמור ולא אדון אני בדבר הזה מ"מ לתקנת עגונות לא אחשה".

ולהשלמה, ראו את כתיבתו החד משמעית של הרב חיים פאלאגי, הקורא לכל פוסק: "ישים כל מגמתו לחפש בספרי הפוסקים חיפש מחיפוש עד מקום שידו מגעת וידיעתו מכרעת בינו לשמים כאילו היתה בתו ממש, כדי שלא תשאר עגונא, כמו שמשתדל האב על בתו".
 
למען האיזון, ולמרות הגישה הנ"ל, נציין שהיו שהזהירו מלחשוב שבשל הבעיה הקשה, יכול כל פוסק מה שנראה לו. אדרבא, יש לשבת 'שבעה נקיים' בטרם מציאת היתר. כך, לדוגמא, הבהיר רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך: "לאו רבותא היא להקל ולהתיר מתוך אומדנות, אדרבה יש להיות מיראי הוראה. ואף אם יראה בעיניו שיש ראיות להתיר לא יצא מלפניו היתר לא בכתב ולא בעל פה עד אשר יאספו כל בעלי הוראה ויסכימו כולם או רובם לדעה אחת".

לגישה זו מצטרף גם הב"ח, הרב יואל סירקיש: "דאין להקל בעגונות אלא היכא דאיכא יסוד חזק וראי' ברורה במסמרות נטועים מן התלמוד, לא ע"פ הסברא בלי ראייה מצורף".
 
ועם כל זאת, אינו דומה מצב שביה"ד מתלבט בטרם הפתרון לעגונה, לבין מצב שכבר נפסק להתיר העגונה.
מרגע שכבר קבע ביה"ד שהאשה העגונה מותרת, הובהר לא אחת  שאסור להרהר אחרי ההיתר. כך, לדוגמא, קבע המהרש"ל, רבי שלמה לוריא: "ולכן אני אומר בדברים בפומבי, שאותה אישה מותרת ע"פ בית דין שלנו בלי ספק וגמגום שבעולם.

וגוזרני בחרם הגדול בצרוף החרמים שגזרו הקדמונים, שלא להוציא לעז על גיטין, בכדי שלא להטיל מום בקדשים ולהרחיק מלזות שפתים, גלל כן אנוכי עמהם בנדון דידן. ובצרוף ישיבתי אטיל אני ארס צפעוני כנחש הקדמוני במפקפקים בהוראה זו התרת האלמנה שרה בת ר' דוד בין במעשה בין בדבור בין בתחבולה ע"י אחרים יודין וארמאין. והשומע לדברינו יונעם משמי מרומים ויזכה לשנת ניחומין...

שראוי להטיל עונש מיתה ושמתא על המתריזין בהיתר דידן אפי' קודם שתנשא וכ"ש לאחר שתנשא. ע"כ אני מזהיר ברבים בלתי יהרסו ליחטא בשפתים או ישרבבו לשונם במראה או בתחבולה, לפקפק בשריות דהאי איתתא, אלא יאמין וידון כפי דת חכמינו הקדושים" (דעות נוספות ניתן למצוא במאמרו המקיף של יצחק זאב כהנא, "לתקנת עגונות, מהות הבעיה והשתלשלותה", הוצאת מחזיקי הדת, ירושלים, התש"ז).
 
ונחזור מבעיית העגונות לבעיית סרבנות הגט

האם יש מספיק עילות לחיוב בגט, במקרה הצורך?
בין היתר העילות לחיוב בגט פיטורין, ניתן למנות את:
  1. מורד – מורדת – מאישות – חל על הבעל ועל האשה. ממלאכות – חל על האשה, יש שהבעל מורד ממחויבותו לפרנסת האשה. כמו כן, נציין בתמצית שיש שני סוגי מרידה: 'מורדת דמאיס עלי', ו'מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה'.
  2. נואפת
  3. עושה 'מעשי כיעור' (זו דרגה נמוכה מניאוף)
  4. מאיס עלי באמתלא מבוררת
  5. נישואי איסור (עריות, כהן וגרושה וכו')
  6. מום גדול
  7. עקרות
  8. אלימות קשה / אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת
 
אם כל כך פשוט, ויש עילות גירושין, מדוע נולדה תופעת סרבנות הגט?
ניתן למנות נימוקים שונים, וביניהם:
  1. לאחר שביה"ד שומע את הצדדים, הוא אמור לתת פס"ד. הוא יכול לתת פס"ד ברמות שונות – כפיה לגט, חיוב בגט, קביעה שעל הצדדים להתגרש, המלצה לגירושין, המלצה לצדדים לנהל מו"מ לגירושין... הוא גם יכול לתת פס"ד שאין עילה לגירושין, אך אין סיכוי לשלום בית, ומן הראוי שהצדדים יגיעו לפתרון מוסכם...
  2. ממילא, אם ביה"ד אינו  מחייב בגירושין, יכול הצד השני, לסרב לתת / לקבל גט.
  3. יש והצד השני מנסה לסחוט את הצד המעוניין בגירושין, שאם רצונו / רצונה בגט, כי אז עליו / עליה להסכים לוותר על דרישות שונות – ברכוש, במזונות הילדים, בהסדרי ראיה, במשמורת הילדים ועוד.
 
שו"ת מהרשד"ם – 'נשק יום הדין' המופעל ע"י סרבני גט
  1. אלה שסוחטים, טוענים שאינם מתנהגים כך, אלא בסך הכל פועלים על בסיס האמור בשו"ת מהרשד"ם, אבן העזר, סימן מ"א. לדבריו, אם הבעל מעמיד תנאי "שנקל לקיים, אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים". כלומר, אם הבעל מעמיד תנאי "שנקל לקיימו", זכותו של הבעל שלא לגרש את אשתו אלא בכפוף לאותו תנאי. על בסיס נימוק זה, פועלים חלק מבתי הדין הרבניים, ובכך, לצערנו, מאפשרים לאותם בעלים לסחוט את האשה בדרכה לקבלת הגט. אמנם, אין ספק שביה"ד אינו מתכוון לאפשר סחיטה, אלא הוא סבור שהוא פועל כדין על פי פסיקת המהרשד"ם. יחד עם זאת, הביטוי 'שו"ת מהרשד"ם' הפך להיות שם נרדף לפסקי דין ודיונים בבתי הדין הרבניים, כאשר בעל משתמש בו כעילה לאי מתן גט, אלא אם כן ייעתרו לדרישותיו. יובהר שבעלים רבים, שאינם שומרי תורה ומצוות, הופכים לפתע להיות 'יראי שמיים', וטוענים שהם פועלים במסגרת ההלכה... כך, לדוגמא, טען בעל אחד שהוא יכול להתנות את מתן הגט בויתור האשה על כתובתה. בעל אחר טען שעליה לוותר על הרכוש שהינה זכאית לו בהתאם לחוק יחסי ממון, בהיות עובדה זו מנוגדת לזכויותיה הרכושיות על פי דין תורה, ועוד.
  2. פרופסור אליאב שוחטמן, במאמרו "היוכל בעל שחויב לגרש את אשתו להציב תנאים?"[1], קובע בין היתר:
אמנם יש פסיקה הדוחה את דרישות בעל שחויב לתת גט לאשתו אך הוא מתנה את מתן הגט, וזאת בלא להזכיר את פסיקת מהרשד"ם בעניין זה. באותה פסיקה מדובר היה בבעל שעיגן את אשתו שנים הרבה והתנה את הסכמתו לגרש אותה בהפחתת דמי המזונות שחויב לתת לבתו הקטנה, ועוד דרש התחייבות לשיפוי וערבים. בית הדין דחה את דרישת הבעל באמרו שהם בגדר סחיטה וקבע שאם הבעל מחויב במתן גט, אין הוא זכאי לדרוש מאשתו תשלום תמורת הסכמתו לגרש אותה[2].

ואולם בדרך כלל מצינו בפסיקה הרבנית התחשבות בפסיקת מהרשד"ם, אף על פי שהיא דעת מיעוט[3]. ייתכן שבתי הדין נתנו משקל לדבריו בסיום תשובתו: "דברים אלו אצלי כנתינתן מסיני, אין בהם נפתל ועקש, כפי מה שהשיגה ידי בראשונה ובאחרונה". מכל מקום, על פי רוב, ניתנה לפסיקת מהרשד"ם פרשנות מצמצמת.

במקרה אחד, מדובר היה בבעל שניתן היה לכופו לגרש, אך הוא התנה את מתן הגט בקבלת המשמורת על בנו[4] ובקבלת דמי המזונות שקיבלה אשתו מן הביטוח הלאומי, ונפסק שאין  האישה יכולם לקיים את תנאיו, ושאין הבעל יכול להתנותם גם אליבא דמהרשד"ם[5].

צמצום בכיוון אחר עולה מפסיקת בית הדין הגדול בעניין בעל שדרש להפחית מסכום המזונות שחויב לתת עבור ילדיו כתנאי למתן הגט[6]. לגופה של טענת הבעל, נקבע שהיא מוצדקת, כיוון שהסכום שנפסק הוא יותר מיכולתו הכלכלית. ואולם קבע בית הדין שתי מגבלות ביחס לזכות הבעל להתנות תנאים במתן הגט: א. אין הבעל יכול לפגוע בזכותה הבסיסית של האישה לכתובתה ולנדונייתה. ב. הבעל יכול להציב רק תנאים שהאישה יכולה לקיימם אף בדוחק. בית הדין עמד על אמות המידה להכרעה בשאלה אם מדובר בתנאים שהאישה יכולה לקיימם.

אמות המידה לבדיקת יכולתו של הבעל להטיל תנאים במתן הגט נידונו כבר בפסיקה קודמת של בית הדין הרבני הגדול, שישב לדין בהרכב מורחב, והדבר מעיד על חשיבותה של סוגיה עקרונית זו[7]. בית הדין הרבני בתל-אביב פסק באותו עניין כי זכותו של הבעל להתנות את מתן הגט בהעברת הדיון בשאלת המזונות מבית המשפט למשפחה לבית הדין הרבני, שיוכל לדון גם למפרע בגובה המזונות הראוי[8].

בחוותו את דעתו שיש לקבל את הערעור, קבע נשיא בית הדין הגדול, הרב א' בקשי דורון, כי "מי שחייב ליתן גט, יש לו ליתן גט, גם אם יש לו תביעות כספיות, ואין להנציח העגינות בגין דרישותיו"[9]. בהסכימו לקבלת הערעור, כותב הרב א' שרמן שלא מתקיימת כאן דרישת מהרשד"ם שיהיה התנאי שמטיל הבעל קל לקיום, מפני שיכולת האישה לקיים את התנאים נמדדת באופן סובייקטיבי לפי הכרתה, וכיוון שעל פי הכרתה "החוקים האזרחיים הם שיקבעו את זכויותיה בתחום מזונותיה ומזונות ילדיה", הרי ש"דרישה מהאשה [כשבני הזוג אינם שומרי תורה ומצוות] להסכים להעברת הסמכות לבית הדין, וביטול זכויותיה שזכתה בבית המשפט, היא דרישה שאינה ניתנת ליישום על ידי האשה". לדעתו, תנאי זה דומה לתנאי שלא תלך לבית אביה, שכאמור לעיל, נדחה על ידי הרא"ש עקב היותו בגדר תנאי שלא ניתן לקיימו. עוד הוא קובע שגם תנאי על העברת המשמורת לבעל הוא תנאי שאין האישה יכולה לקיימו מבחינה נפשית, ולכן הבעל אינו יכול להתנות בו את מתן הגט[10].

וכתב הרב ש' דיכובסקי בעניין זה: "נראה לי שלא יכול בעל לדרוש מאשתו להתדיין דווקא בדין תורה, כאשר הוא עצמו אינו מקפיד על כך ביחסיו עם אחרים, ובכל עת שכדאי לו הוא פונה לערכאות. לא ניתן לענוש את האשה במניעת גט בגלל שהיא 'מרימה יד בתורת משה', כשבעלה עובר לתאבון ולהכעיס על ההלכה... מתן יד לתביעתו של הבעל יש בה משום חילול השם. חלק גדול מן הטוענים לדין תורה אינם מבקשים דין תורה, אלא את תועלתם הרכושית, הם משתמשים בתורה כקרדום לחפור בו... כדי לאלץ את אשתו לקבל גט לפי האינטרסים שלו, גם כאשר הוא מחוייב בגט"[11]. עוד הוא כותב באופן כללי[12]: "ברור שאין הבעל יכול להעלות כל תנאי שלבו חפץ, גם אם אינו קשור לגט, כגון זה שקשור למזונות הילדים. זה לא רק תנאי שאין לו קשר לגט, אלא הוא תנאי שאינו ראוי, שהרי אין לנו ואין לאשה רשות לחוב לאחרים (לילדים) כדי למלא את רצונו של הבעל סרבן הגט. כל ענין ההתנאה הוא חידוש, ואין לך בו אלא חידושו, ומנין לנו להרחיב את החידוש לתחומים שאינם שייכים לגט?".
בפסק דין מקיף שניתן לאחרונה על ידי בית הדין הרבני בנתניה, אומר הרב אריאל ינאי שדברי מהרשד"ם הם בגדר חידוש, "ואין לך בו אלא חידושו. המהרשד"ם... עוסק במקרה שבו הגט או החליצה בעצמם גוררים את ההפסד והנזק. רק באופן שכזה רשאי הבעל לעכב את הגט, כאשר נקל הדבר לסלק את אותו הנזק או ההפסד, ולא בשאר תביעות חיצוניות... היוצא מן האמור הוא, שבתנאים כגון נטילת כספים מיד האשה, בין המגיעים לו כדין, כמו חובות או גזל (בממון שלא בעין), נטילת משמורת ילדים שלא כדין, הקטנת או הגדלת מזונותיהם – אין זכות לבעל המחויב בגט להתנות אותם, וזאת משום שאי אפשר להשתמש בגט לצורך השגת תוצאות שהגט לא סיבב את ביאתן לעולם"[13].

בירור מקיף בשיטת מהרשד"ם נמצא בחיבורו של אב בית הדין הרבני בטבריה, הרב אוריאל לביא[14]. מניתוח תשובת מהרשד"ם, הוא מסיק כי "כל תנאי הכרוך בהוצאת ממון, אינו בכלל דברי מהרשד"ם. גם אם בידה לקיים תנאי זה, והדבר 'נקל לקיימו', עכ"פ בעל המחוייב בגט אינו רשאי לדרוש תשלום עבור סידור הגט, וכל אילוץ האשה להוציא ממון שלה, הוא מעשה שלא כדין... ובתנאי כזה לא אמר מהרשד"ם את דבריו. אלא מהרשד"ם חילק בין תנאי שלא תנשא לפלוני, שהוא נקל לקיימו, לעומת התנאי שלא תלך לבית אביה לעולם, שקשה לקיימו". והוא מוכיח שהפוסקים האחרונים שדנו בשיטת מהרשד"ם לא דנו בדרישת הבעל להוציא מאשתו ממון השייך לה.

עוד כותב הרב לביא (במכתב שלא פורסם): "אצלינו בבית הדין כתבנו בכמה פסקי דין שמעיקר הדין אין הלכה כמהרשד"ם, לאחר שרבו החולקים על שיטתו, אך גם לשיטה זו, כל תנאי שאינו ניתן לביצוע מיידי, כפי שבדרך כלל מצוי, אלא משמעו עיכוב הגירושין בנסיבות של פירוד וחיוב גירושין, הוא תנאי שאינו נקל לקיימו". כדוגמה לכך הוא מביא את פסיקת בית הדין הרבני בטבריה שניתנה בעת האחרונה בשאלת דרישת הבעל בנושא משמורת, שאינה ניתנת לביצוע מיידי, ולא  בה דיבר מהרשד"ם.

פסיקת בתי הדין בימינו, הדנה בדרישות שמציבים בעלים כתנאי להסכמתם למתן גט, מתווה את הדרך שצריכים בתי הדין ללכת בה כדי להציל עשוקה מיד עושקה, לבל תהיינה בנות ישראל נתונות לעריצותם של בעליהן, שעל פי פסיקת בית הדין מחויבים במתן גט.
 
האם רק שו"ת מהרשד"ם הינו העילה לסרבנות גט, או שיש לבתי הדין נימוקים נוספים לאי חיוב בעלים בגט?

1. נבהיר כי ניתן לחלק את הדיינים לשלושה סוגים עיקריים: א) אלה שהינם 'יראי הוראה' – מדובר על דיינים בעלי אסכולה, שככל שלא יצטרכו להכריע, הם לא יתנו פסק דין.

2. אדרבא, ישלחו את הצדדים להגיע להסכמות, ידחו את הדיון לעוד ישיבה ועוד ישיבה, עד שהמציאות תוביל לפתרון לכאן או לכאן. אין הם רוצים לקחת אחריות על עצמם, שמא בפסיקתם הם טועים, ואז הגט יהא 'גט מעושה' (גט פסול שניתן תחת לחץ).  

ב) הם פחות יראי הוראה, ומוציאים פסקי דין לגירושין, אך כאשר הם מתבקשים להטיל סנקציות נגד סרבן הגט, הם 'מושכים רגליים', שמא הסנקציות גורמות לגט מעושה...

ג) דיינים בעלי אומץ פסיקתי, והם גם מחייבים בגט, וגם מטילים סנקציות על הסרבנים.

 
3. באשר לדיינים מהסוג הראשון והשני לעיל, ניתן לומר שהם סבורים שלא די ברצון מי מהצדדים בגט. אין הכוונה למקרים של בגידה וכד', שאז קל יותר להם לחייב בגט. המדובר באותם מקרים שאין ממש סיבות חד משמעיות לחיוב בגט, אף כי המציאות בפועל 'צועקת' גירושין! לשיטתם, כפי שמסביר הרב עו"ד דוד בס (אתר סנונית, עגונות), השאלה האם נעדיף את זכות האישה להתגרש מבעלה רק מפני שהיא מואסת בו, או שמא יש להעדיף את זכותו של הגבר להישאר נשוי לאשת נעוריו, אינה פשוטה.
  1. עמדות מנוגדות בהלכה באשר לזכות האשה לדרוש חיוב הבעל בגט – כשהיא מואסת בבעל:
הרב דוד בס, מנתח את באופן נפלא את הסוגיה, ובין היתר כותב:

1. הרמב"ם (אישות פי"ד ה"ח) קובע כי במקרים בהם אישה מואסת בבעלה ואינה מסכימה להמשיך לקיים עמו חיי נישואין, יש לכפות על בעלה מתן גט באופן מיידי, ובלשונו: "אם אמרה 'מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי', כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה כשבויה, שתבעל לשׂנוּי לה". כן מחדד הרמב"ם: "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר 'רוצה אני', ויכתוב הגט, והוא גט כשר" (שם, פ"ב, ה"כ).
 
2. גם ה'צמח צדק' (שו"ת צמח צדק, סי' קל"ה) סבור שיש להיעתר לתביעת האשה, "שבעצם העניין היושר עמה, שאינה כשבויה שתבעל למי שהוא מאוס לה, והרי כתיב דרכיה דרכי נועם וכו'".
 
3. התשב"ץ אוחז בגישה זו, ומתנגד חריפות לעמדה ההפוכה, שמובאת להלן בשם הרא"ש. ראו השאלה להלן, ותשובתו החד משמעית: התשב"ץ (חלק ב' סימן ח'): 'עוד שאלת: אישה שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים;

והיא אינה יכולה לבא לבית דין, מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה, שאם תשאל כתובתה בבית דין - שתפסיד אותה. הודיענו מהו הדין בזה'. על כך משיב התשב"ץ: 'קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה, דקיימא לן:

לחיים ניתנה ולא לצער, דנפקא לן מקרא דכתיב 'כי היא היתה אם כל חי' בפ' אע"פ (ס"א ע"א)... ומקרא מלא דבר הכתוב: טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב. ועוד כתוב: טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו... ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום? ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מקל וחומר דבעל פוליפוס (שם ע"ז ע"א), דהשתא מפני ריח הפה כופין, מפני צער תדיר, שהוא מר ממות, לא כל שכן? וכיוצא בזה הקל וחומר הזכירו בירושלמי (כתובות פ"ה ה"ז) על איני זן ואיני מפרנס. וגם, יש פוסקין באומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא;

ואם זה מרעיב אותה - הרי הוא בכלל זה...ואע"פ שיש בתשובת גדולי האחרונים ז"ל שאין כופין בזה כלל, אנן לאו קטלי קני באגמא אנן, ומלתא דתליא בסברא, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואפשר שלא אמרו כן על כיוצא בזה הצער הגדול, וכל שכן וכ"ש אם מרעיב אותה'. כאן כותב התשב"ץ מלים חריפות ביותר נגד הפסיקה שמותירה את האשה העלובה ללא גט, ומפנה את חיצי הביקורת נגד הדיינים הללו, שכותבים דברים תיאורטיים, אך אם היה מדובר בבת משפחה שלהם, היו פוסקים לחיוב, וכדבריו: 'ואילו הות דידהו לא הוו אמרי הכי'!!!

והרשב"א ז"ל כתב בתשובה כדברינו... וראוי לבית דין לגעור בו ולקרא עליו המקרא הזה: הרצחת וגם ירשת? שזה יותר קשה ממות הוא, שדומה לארי שדורס ואוכל... והדיין הכופה לחזור לבעלה אם מרדה, כדין הישמעאלים - מנדין אותו, ושלום. והטוב והישר בזה, שיעשו דרך בקשה כמ"ש בנדרים בסופו (צ' ע"ב) על השמים ביני ובינך.

4. ראו גם פסיקת הרב משה פיינשטיין (אגרות משה אה"ע חלק א' סימן פ'): והנה זה ודאי ששוטה הוא מום גדול שאינו ראוי לאישות כלל... דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. ומה"ט ברור דבאדם שנשתטה אחר הנישואין אם היה יכול לגרש היו כופין אותו לגרש דהא מפורש בכתובות דף ע"ז דכשיש סברא זו דאין אדם דר עם נחש בכפיפה כופין להוציא דאמר רב באומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה משום דאף שיכולין לכופו לזון כדאמר שמואל תירץ רב דאין אדם דר עם נחש בכפיפה ויוציא הוא שכופין בשוטים לגרש כדאיתא בתוס' דף ע'...

ועיין בטור אה"ע סי' קנ"ד שהביא תשובת הרא"ש באיש המשתטה מדי יום... ולכאורה סותר להא שבארתי דשטות הוא מום גדול שכופין להוציא. אבל פשוט שהם איירו רק באיש פקח שהוא כעסן מצד מדתו הרעה, ולשון 'המשתטה מדי יום ויום' שכתבו - הוא רק שמכעסו עושה מעשה שוטה ומטורף, ולכן אין לומר עליו שאין דר עם נחש בכפיפה, דכיון שהוא פקח, אפשר לה לראות שלא יבא לכלל כעס, אך שהוא טרחא גדולה לפניה להזהר בזה, ולכן, כיון שלא מצינו שכופין בכהאי גוונא, שהוא רק טרחא גדולה - סובר שאין כופין לגרש, אלא צריכה לפייסו לגרש או תקבלנו ותזון מנכסיו. אבל כשהוא שוטה, שעליו נאמר: 'אין אדם דר עם נחש בכפיפה', משום שאין שייך ליזהר, ואין שייך לפייסו, כיון שעושה שלא בדעת - ודאי יודו שכופין, אם אך יכול ליתן גט, כגון כשעתים חלים

 
5. הרא"ש פוסק באופן הפוך, ומבקר את הרמב"ם: "חלילה וחס לשום דיין לדון כן"; לדבריו, אין הצדקה לחייב בגט גבר שאשתו הולכת אחרי שרירות לבה, ונתנה עיניה באחר וחפצה בו יותר מבעל נעוריה. ומהו הפתרון, לדבריו? להשאיר את האשה "אלמנות חיות כל ימיה".

הרא"ש מסתמך על גישת רבני אשכנז וצרפת, שלדבריו: 'מתרחקין עד הקצה האחרון מכל מיני הכרחות כפיית האיש לגרש בעסק מרידת האשה... ואף אם היו הדברים מוכרעים, צריך אדם להרחיק מספק אשת איש ומלהרבות ממזרים בישראל'. לכן, מצמצם הרא"ש את היכולת להוסיף עוד מקרים בהם ניתן יהא לחייב בגט, כעולה מהשאלה דלהלן: 'ומה שהיא טוענת שבעלה מטורף, וטפשות מתוספת עליו מידי יום יום, ושואלת שיגרשנה טרם יטרף(יהפוך לאדם לא שפוי) ותהיה עגונה לעולם, וגם שמא תלד בנים ולא יוכל לזונה (לפרנס אותה). ואביה היה עני ומחמת דחקו השיאה לו, וכסבורה היתה יכולה לקבל ואינה יכולה לקבל, כי מטורף הוא לגמרי, ויראה פן יהרגנה בכעסו, כי כאשר מרגזים אותו, מכה והורג וזורק ובועט ונושך. וראובן משיב:

הכרת בו מקודם לכן, וסברת וקבלת; גם אינו מטורף, אך אינו בקי בטיב העולם, ולא יגרשך אלא אם תחזירי הספרים, או כסף ערכם, ואז יגרשך'. על כך משיב הרא"ש חד משמעית: 'איני רואה מתוך טענותם דברים שיהיה ראוי לכופו עליהם לגרש; כי אין להוסיף על מה שמנו חז"ל בפרק המדיר (עז): ואלו שכופין אותו להוציא: מוכה שחין (מחלת עור המרקיבה את בשר החולה) ובעל פוליפוס (מחלת אף המדיפה ריח רע) והמקמץ (צואת כלבים) והמצרף נחשת ובורסקי (מעבד עורות). ועוד שנינו התם: האיש שנולדו בו מומין, אין כופין אותו להוציא. לכן אין לכופו לגרש; אך תפייסנו שיגרש, או תקבלנו ותזון מנכסיו .

 
6. גם רבנו תם, מבהיר חד משמעית, "כך אני מורה ובא, שאין לגזור לגרש, על שאין כופין. והגט הנעשה על ידי חרם או ציווי בית דין, קורא אני בו שלא כדין, פסול ופוסל" (ראו ספר הישר, סי' ע"ז בתשובות).
7. גם רבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, אינו מרחיב את העילות לגירושין.

8. אפילו כאשר ניסה הבעל להרעיל את האשה, נפסק שאף שיש מקום לחיוב בגט, אין מקום לכפיית גט. ראו פסיקת הרב שמואל עמאר (מרוקו, נפטר תרמ"ט) בשו"ת דבר שמואל (סימן כ"ג): איש אחד עשה תבשיל לאשתו ובו סם המוות וכשהוציאו המרק הושיטה לתוך פיה מעט ומצאה אותו מר כלענה, והוליכה לשכנים לטעום גם הם וכשטעמו כמעט היו בסכנה ונשאר אותו המרק בקערה, ונכנסה תינוקת ונתנה בו חתיכות פת ואכלה ומתה, מה יהיה משפט האיש ומעשהו, כי אחר כך הודה לפני ב' עדים שהוא עשה סם המוות לאשתו.

וזה מה שכתבו קצת מחכמי ורבני פאס יגן עליה אלוקים להשיב על זה, וזו לשונם: 'ראינו את המעשה הרע הזה שעשה האיש הנזכר ומה שנראה לעניות דעתנו הוא שהאיש הזה כופין אותו לגרש ויוציא ויתן כתובה... והוא מנודה לשמים ולבריות, ופתו פת גויים.' על כך מבהיר הרב עמאר "שהסכמת רוב הפוסקים שיש יכולת ביד בית דין לייסרו ולנדותו ולהחרימו ולהכותו ולרדותו בכל מיני רידוי עד שישוב מדרכו הרעה. אך לעניין כפיה על הגט...

אחרי המחילה, לא דקדקו יפה. דאין כופין אלא באותן שמנו חכמים. יתירה מזאת, הוא מאזכר פסיקה נוספת מצידו, 'אפילו רודף אחריה בסכין להכותה - דאין כופין אותו לגרש, ואפילו לומר שחייב להוציא אין אומרים...".

 
9. ראו גם פסיקת רבי שבתי הכהן, הש"ך, בספר "גבורת אנשים" סימן מ"ט, כי אין לכוף גט, "דיש לחוש דהוי גט מעושה ובניה ממזרים". דברים אלה הוא כותב כנגד דברי הרשב"א, בתשובות סי' תרצ"ג, שאפשר שכופין את הבעל לתת גט ולשלם כתובה, אם הוא רגיל לכעוס ולהוציא האשה תמיד. הש"ך, כאמור, חושש מכך שחיוב בעל שכזה בגט יגרום לגט מעושה, וממילא יהפוך את הילדים שייוולדו לאשה זו מגבר אחר, לממזרים! ואם הוא לא היה מספיק ברור, הרי שהוא מדגיש "דאפילו במונע ממנה כל ענייני אישות, אין לכוף בשוטים".
 
10. ראו גם פסיקת ה"חתם סופר" (חלק ג', אה"ע א' סימן קט"ז) במקרה של אדם שחלה במחלת הנפילה. באותו מקרה, יש מחלוקת בין הרא"ש, שדווקא סבר שהבעל חייב לתת גט לאשה, לעומת המרדכי שלא חייב את הבעל בגט. לדבריו, בשל העובדה שהבעל אינו יודע אם יש לשמוע בקול הרא"ש או המרדכי, וגם אנו לא יכולים להכריע מי מהם צודק, הרי שאם נתן גט באי רצון, יש חשש לגט מעושה 'דאפילו אי קמי שמיא דהלכה כהרא"ש, מכל מקום, כיון דאיכא דעת המרדכי דפליג, ואין אתנו יודע להכריע, ממילא אם עבר וגירש על ידי עישוי - הוי אשת איש דאורייתא בודאי ולא מספק. וטעמא אני אומר, שהרי גט מעושה אפילו כדין, ואומר רוצה אני, מכל מקום אינינו כשר אלא מטעם דאמרו חז"ל... מסתמא ניחא לי' לקיים דברי חכמים שאמרו לכופו להוציא, ועל דרך שהסביר הרמב"ם יפה... והיינו כשברור גם להמגרש שהעישוי כדין אליבא דכולי עלמא, אם כן מצוה לשמוע דברי חכמים. אבל הכא - יאמר נא המגרש: מאן לימא לן שמצוה לשמוע דברי הרא"ש? דלמא מצוה לשמוע דברי המרדכי! ואם גם מה שאמר 'רוצה אני', היה בהכרח, ולא ענה מלבו, על כן אין נראה שום הוה אמינא לכייף לגרש'.
 
11. יצויין כי עד היום ישנם דיינים האוחזים בשיטה זו, ומתנגדים לשיטת הרמב"ם. מוביל גישה זו מי שהיה דיין בביה"ד הגדול, הרב שלום יוסף אליישיב, שלא מעט דיינים המכהנים כיום הולכים בדרכו. וכך כתב כבר לפני שנים רבות: "וכאן הלא לא פוסקים כהרמב"ם בהלכה זו של אשה הטוענת מאיס עלי" (פד"ר ג, ר"א).
מהו תפקיד הדיין במצב שכזה

1. בכל הכבוד, נאמר ברורות: חובה על כל יהודי לתבוע את הצדק לחוליה החלשה. כל שכן שזו חובת הדיין. אומר הנביא "למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה" . עלינו לסייע בידי אלה שנישואיהם כשלו, אך מצויים הם בכבלי העיגון בשל סחטנות הצד השני. על הדיין ללמוד היטב, ולדרוש משפט. אין הכוונה רק ללמוד זאת כסוגיה תיאורטית. משפט המאפשר סחטנות אינו משפט צדק. כאשר הנביא מצווה עלינו לשפוט יתום ולריב את ריב האלמנה, הוא בעצם קורא לנו לזכור שיש דמויות חלשות בחברה היהודית, שהם בבחינת 'תום', או 'אלמנה'.

היינו, אנשים שאין להם מי שיתן להם משענת – לא הורים ולא בן זוג. כאן תפקידו של השופט והדיין! לא מדובר על עשיית חוסר צדק, על חשבון החזק. הכוונה הינה לא לאפשר לחזק לנצל את מצבו של החלש! במקרה דנן, העגונה הינה הצד החלש, וכך גם העגון.

אמנם, מצד אחד, באו חז"ל, והבהירו שאינם מעודדי גירושין, ואף מצאו לכך ביטוי מרגש: "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". אולם, מן העבר השני, אמר כבר דיין ותיק שעדיף שהמזבח יזיל דמעה, ולא האשה המוכה!

 
2. התורה נתנה בידי הבעל את הכח לתת את הגט, אך לא התכוונה שהוא ינצל את הכח כדי לסחוט את האשה. באו חכמים בהמשך, וקבעו שאף לגבי האשה, אין היא מתגרשת אלא לרצונה. הינה כי כן, ניתנו כוחות בידי הגבר והאשה, אולם שכוחות אלה ינוצלו לצורך סחטנות, גזל ורמיסת הצד החלש.
 
3. מבהיר הרב יובל שרלו ('שבתון', פרשת דברים) שסחיטה כחלק ממהלך הגירושין היא מעשה נבלה, הפוגע בשלוש מהויות יסודיות. בראש ובראשונה הוא פוגע בנפגע – בדרך כלל מדובר באישה שכדי לזכות בחירותה וביכולתה להקים בית עם אחר היא נתבעת לקנות את גיטה בכסף, להסכים לתנאים פוגעים, לעבור מסכת של השפלות וביזוי וכדו'. תורת ישראל לא באה לעמוד לצידו של הנבל (וכאמור: גם לא במקרים המועטים אמנם בהרבה בו האישה היא ה"נבל"), כי אם להיות תורת קודש המבססת בעולם צדק ומוסר. המנצלים אותה פוגעים בנושא השני – כבוד שמיים, והם מחללים את שם ריבונו של עולם נותן התורה, שבשמו הם נוהגים בכיעור ובשפלות. היסוד השלישי הנפגע הוא קדושת הנישואין – שכן התנהגות זו והגיבוי הניתן להם לעיתים על ידי בתי הדין (ולפעמים מתוך כוונה טובה) גורמת ליותר ויותר זוגות לא להינשא כדת משה וישראל, שזה ראשית חורבן האומה במקום המקודש ביותר - המשפחה.
 
מהם הפתרונות העומדים כיום בפני בתי הדין במקרים של עגונות וסרבנות גט?
עגונות
  1. מתן פס"ד שאין מידע מספק לגבי הבעל, וממילא אסור לאשה להינשא לאחר.
  2. מתן פס"ד שעל בסיס כל החומר שבפני ביה"ד, הבעל נחשב כמי שמת, ולכן האשה מותרת להינשא, בגדר אלמנה.
 
סרבנות גט
  1. לגבי אשה סרבנית גט – מתן פסק דין לחיובה בגט, וכן פס"ד להיתר נישואין לבעל.
  2. לגבי גבר סרבן גט – מתן פסק דין המחייב אותו בגט.
  3. לגבי גבר ואשה – סרבני גט – לאחר החיוב בגט, ניתן להטיל סנקציות המותרות בחוק כנגד הסרבן (אי אפשר, על פי החוק, לקבל במקביל גם היתר נישואין וגם סנקציות נגד האשה).
  4. ישנם פתרונות נוספים, כנגד גברים ונשים המסרבים לתת / לקבל גט, והם יובאו בפרק ההמלצות, ויתייחסו, בין היתר ל:
    1. הסכמי קדם נישואין,
    2. חיוב בכתובה (רק נגד הבעל) ו/או בפיצויי גירושין (נגד הבעל והאשה כאחד),
    3. ההצעה באשר להפקעת קידושין ויחס ביה"ד אליה,
    4. תביעות הנזיקין וקבלתן על ידי ביהמ"ש למשפחה, מול התנגדות ביה"ד.
 
הבסיס ההלכתי לפס"ד בענייני התרת עגינות
יש לזכור שביה"ד האמור לדון ולהכריע, מצוי בדרך כלל בחוסר וודאות.
ביה"ד פוסק על סמך שקלול כל הנתונים, ואמור להכריע כאשר אין אמת מוחלטת בפניו.
ככל שהוא חוקר יותר ויותר, וככל ששביבי המידע נערמים בפניו, הוא אמור להסיק מסקנות.
הקושי שהוא ניצב בפניו הינו אדיר, ומובן מאליו:
נסו לתאר שביה"ד הגיע למסקנה שהבעל נפטר, ולכן התיר את האשה להינשא. והינה, לאחר שהאשה נישאה, ולעיתים לאחר שהביאה ילד מהבעל החדש, ניצב בפניה בהפתעה מוחלטת בעלה...
אותו בעל מגיע מאושר על שזכה להתאחד עם אשתו וילדיו, ומה רבה תדהמתו לגלות שגבר זר שוכן בביתו...
הרי ברור מה כינויו של הילד שנולד מהבעל החדש – מ-מ-ז-ר!!!
האם יש צורך להזכיר את מנשה חיים החוזר אל העיר, ומגלה שאשתו, קריינדל טשארני, נשואה לאחר?! ('והיה העקוב למישור', ש"י עגנון).
 
עגונות השואה
דומה שלא היתה תקופה קשה כמו השואה שפקדה את עמנו, במלחמת העולם השניה. משפחות רבות הופרדו על ידי הנאצים ימ"ש. היו כאלה שההפרדה התרחשה עוד בגטו, היו שההפרדה התקיימה בהמשך, לרבות ברכבות המוות לאושוויץ, היו שהדבר קרה כאשר מנגלה סימן באצבעו לשמאל או לימין, ובכך בדרך כלל חרץ את גורל אנשים רבים למוות או לחיים זמניים...

רבני ישראל נדרשו לשאלת התרת עגונות רבות לאחר השואה.
בין היתר, התעסקו בכך הרב צבי הירש כהן זצ"ל, שכיהן לפני מלחמת העולם השניה כרב בסאלארד ודערטשעק בהונגריה, ולאחר המלחמה כיהן כרב בניו ג'רסי, ארה"ב. בספרו, 'ליקוטי צבי', הוא מספר שאחרי חג החנוכה, בשנת 1946, הוזמן לבודפסט, לשבת בבית דין צדק של תקנת עגונות, בהרכב של חמישה דיינים גדולי תורה. במשך שנה וחצי טיפלו הם ב-2,800 מקרי עיגון הבעל ו-700 עגונות שיצאו בהיתר מהם. הוא מאזכר בהתרגשות את דברי הב"ח שכל המתיר עגונה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, ואולי בזכות זה נשאר בחיים...

גם הרב של קובנא, הרב א"ד שפירא זצ"ל, חיבר במהלך השואה קונטרס שהכיל מאות עמודים בנושאי העגונות. לדבריו, בגטו קובנא נותרו אלפי עגונות (יומנו של א. תורי, גטו יום יום, עמ' 203).
רב נוסף שהתעסק בסוגיה זו במהלך השואה היה הרב יהושע משה אהרונסון זצ"ל, שבהיותו כלוא במחנה עבודה קונין ליד חלמנו, ערך רשימות של שמות הכלואים שנפטרו או נרצחו במחנה, והחביא את הרשימות, כדי להציל נשים עגונות בבוא העת (עלי מרורות, 323-331).

אחד מתלמידי החזון איש סיפר שכאשר הגיעו לארץ ישראל השמועות על המתרחש באירופה, למדו בכולל את הסוגיות הנוגעות לעגונות, בהדרכת החזון איש (מעשה איש, ח"ד, עמ' מ"ט).
מי שירד לעומק בסוגיה זו, והוציא חיבור מקיף בנדון, היה הרב יצחק יעקב וייס זצ"ל, בעל שו"ת 'מנחת יצחק', וגאב"ד ירושלים.
להלן תמצית היסודות לדיון בסוגיית העגונות, שהיוו בסיס לעיסוק בכל מקרה של עגונה שהופיעה (ראו בהרחבה בספר אורייתא, משם לקוח החומר):
  1. מים שאין להם סוף (משאל"ס) – ענין זה מופיע במסכת יבמות, קכ"א ע"א. המדובר על אדם שהעידו עליו שנפל למים שיש להם סוף, ואז האשה מותרת להינשא לאחר, לעומת אדם שנפל למים שאין להם סוף, ואז האשה אסורה. ההבדל, לשיטת אביי, הינו ברור: כשאדם נופל למים שיש להם סוף, אנו יכולים לראות חופי המים מארבעת הצדדים, ולכן אם לא רואים שהוא יצא לאחד החופים, סביר להניח שהוא טבע. לעומת זאת, במשאל"ס, יש סיכוי, אף כי הינו קלוש, שהבעל יצא לחוף מרוחק, שאינו בטווח ראיית העדים. לכן, במצב שכזה אסורה האשה, עד שיתברר בוודאות שהוא מת. יחד עם זאת, במקרה שהעד מעיד שהוא היה באזור הטביעה, וחלף זמן מאז טבע באופן שאדם לא יוצא חי אחרי זמן שכזה, הרי שאם האשה נישאה למרות האיסור, אין מוציאים אותה מבעלה החדש. לעומת זאת, אם לא חלף זמן מספיק, הרי שאם נישאה מחדש, מחייבים אותה להתגרש. כאן נציין שאף כי במים שאין להם סוף, אין מתירים לאשה להינשא, הרי שבצירוף ראיות נוספות, כמובא בהמשך, יש ויתירו לה להינשא.
  2. אבד זכרו גם אם הבעל טבע במשאל"ס, הרי שאם חלפו מספר שנים, ואין כל זכר מאדם זה, הרי שבצירוף העדות על הטביעה במשאל"ס, היה מי שהתיר את האשה (מרדכי, יבמות, סי' צ"ב, בשם הר"א מוורדון). ההגיון אומר שאילו היה חי, היינו כבר שומעים ממנו במשך השנים הללו מאז נעלם. רבי יוסף קארו מתנגד חריפות לשימוש בגישה זו (בית יוסף, אבן העזר, סי' י"ז). יחד עם זאת, דווקא בעידן שלנו, כאשר אמצעי התקשורת יותר מפותחים, הרי שסברא זו חזקה יותר מאשר לפני 500 שנים, שהרי סביר להניח שאדם יכול ליצור קשר באמצעים כמעט בלתי מוגבלים – טלפון, נייד, אינטרנט, פייסבוק, טוויטר, מודעות בעיתונים, ועוד).
  3. תרי רובי – בעל ה'פתחי תשובה' (סי' י"ז, ס"ק קל"ג) מביא את היסוד הזה להיתר העגונה. היינו, אף שעדות על מי שטבע במשאל"ס, אינה מספקת, אולם אם יש שני מקרים שעל פיהם יש רוב שהבעל מת, ניתן לצרף את שני המקרים. לדוגמא, אם אירע מקרה מסויים, שרוב ההסתברויות שאותו אדם מת, וקרה עוד אירוע עם רוב שכזה, יש כאן 'תרי רובי' להתיר את העגונה. ענין זה היה רלבנטי בשואה, כאשר התרחשו מספר אירועים, שבכל אחד מהם רוב האנשים שהיו חלק מהאירוע נהרגו. לדוגמא, הבעל נצפה כשמנגלה סימן לגביו באצבעו לצד שמאל, שהיה סמל להרג אותם אנשים. כן נצפה הוא ברכבת לאושוויץ.
  4. עיר שכבשוה כרקום – הכוונה לעיר שנכבשה ע"י חיילים במטרה לחסל את הגרים בה, ומאז לא ידוע מה עלה בגורל הבעל שהיה חי באותה עיר. במצב שכזה, קובעים שאותו בעל הינו בחזקת ספק חי ספק מת, אף שיותר סביר שהוא מת, ולכן אוסרים על האשה להתחתן שוב, עד שיוכח שאכן הוא נהרג.
  5. יוצא ליהרג – המשנה במסכת גיטין, כ"ח ע"ב, מתייחסת למי שנגזר דינו למות. הגמרא דנה בכך, ומביאה שתי אפשרויות הפוכות – לפי לשון אחת, אם נגזר דינו בבי"ד של ישראל, הרי שאם אין לנו מידע שאכן נהרג, יתכן וביה"ד מצא לו צד זכות, ולא הרג אותו. אולם, אם היה זה בבי"ד של גויים, ברור לנו שהוא נהרג, אף אם לא ראינו את ההוצאה להורג. לפי הלשון השניה, התוצאה הפוכה – בבי"ד של ישראל, לא מחכים הרבה, אלא מוציאים ההורג מייד עם הפסיקה, ולכן במקרה כזה, האשה תהא מותרת. לעומת זאת, בבי"ד של גויים, יש סיכוי שמישהו שיחד אותם, ואולי הוא ניצל, וכבר היו מקרים כאלה, ואז האשה תהא אסורה. רבי יוסף קארו (שולחן ערוך, סי' י"ז, סעיף ל"ו) קובע שבשני המקרים, אין מתירים את האשה להינשא. דווקא היתר זה של 'יוצא ליהרג' היה רלבנטי לדיון על עגונות השואה, משום שהחשש שהנאצים יקחו שוחד היה חסר סיכוי. ככלות הכל, הנאצים יכלו לעשות מה שרצו ביהודים, ולא היו זקוקים לשוחד. הם פשוט יכלו לקחת את כל רכוש היהודי שנקרה בדרכם. ממילא, אחד שנחשב כ'יוצא ליהרג', סביר להניח שאכן הוא נהרג, וממילא היה מקום להתיר את אשתו.
  6. כאמור, הרבנים לקחו את השיקולים דלעיל, והחילו אותם על המקרים השונים בזמן השואה. כך, לדוגמא, כאשר בוצעה הסלקציה, מי יילך לעבודת כפיה, ומי לתאי הגאזים באושוויץ, בדקו את הנתונים. הנאצים קבעו מספר קריטריונים. אחד מהם היה שמי שהיה מתחת לגיל 16, או שהיה קשיש, נשלח לאושוויץ. מתוך כ1.1 מליון שגורשו לאושוויץ, נשלחו לעבודות כפיה כ-200 אלף איש, ואילו כ-900 אלף יהודים הובלו לתאי הגאזים ומתו. אלה שנלקחו למיתה בתאי הגאזים, לא ידעו שזה סופם, ולא יכלו לברוח, ואף נכנסו 'להתקלח', לבקשת הנאצים, כדי לעבור חיטוי, ולמותר לציין את הידוע לנו שהוחדר לחדר ה'מקלחת' הגאז שחיסל אותם. כמי שהיה במשלחת לפולין, וחזה בתאי גאזים אלה, קשה לומר שהיה מי שיכול להינצל. יהודים אחרים, שסברו ששפר עליהם גורלם, נאלצו לאסוף את הגופות לאחר שהורעלו בגאז. הצרחות היו איומות, אך מי כבר שמע, מחוץ לחדר המקלחת?! ואם מישהו ברח לפני הכניסה ל'מקלחת', הוא נורה במקום ומת. הסיפורים על מי שברחו וניצלו, היו ממקומות אחרים, שכן הצלה ממקום זה היתה נדירה ביותר, עד בלתי אפשרית!!!
  7. ניתן לומר שמי שסומן באצבע שמאל, הרוב המוחלט של הסיכויים היה שהוא מצא את מותו תוך זמן קצר, והוא בהחלט בבחינת 'יוצא ליהרג', שאין כל דרך שההחלטה תשונה, בין בשוחד ובין בדרך אחרת, וכאמור בגמרא במסכת גיטין, כ"ח: "משמע דלכולי עלמא חשיב כמת ומשיאין את אשתו". כך גם קבע הרב הראשי לישראל, הרב איסר יהודה אונטרמן, ששמע מהחזון איש שאם יש עדות שאדם עבר בסלקציה לצד שמאל, הוא בבחינת מי שמעידים עליו שמת (שו"ת שבט מיהודה, אבן העזר, סימן ט"ו, וראה את הסוגיות לעיל בהרחבה בדיון שמעלה הרב וייס בכל אחד מהגורמים לעיל, כפקטור להתיר או לאסור את העגונה בשואה, וכן ראה הערות ב'אורייתא', מאת הרב לוין, שהקיף באופן יוצא מן הכלל סוגיות קשות וכואבות בנושא השואה בספר ייחודי זה על השואה).
  8. לסיכום, כאשר באים לדון בסוגיית העגונות, בכל מקום ומקום, ניתן לקחת את הפרמטרים דלעיל, כדי לבחון אם הם חלים במקרה הנדון, ולא רק במקרה של השואה. אין מדובר בכללים גורפים המתירים את כל העגונות. הדיין אמור לשמוע את העדויות במקרה הספציפי, ולבדוק אלו כללים חלים על אותו מקרה, והאם יש במכלול הנסיבות והעדויות כדי להתיר את אותה אשה שבאה לבקש על נפשה, ולהשתחרר מכבלי העיגון.
  9. יודגש שכאשר דנים במקרי עגונות, הקלו רבנן בגביית עדויות, ובין היתר קבעו שניתן לקבל עדות חלשה יותר מאשר במקרה רגיל, ולדוגמא:
    • האשה יכולה להעיד, אף שיש לה אינטרס בעדות זו, והיא נוגעת בדבר
    • ניתן לקבל עדות של מי שבאופן רגיל פסול לעדות – קטן, גוי, עבד וכו'
    • ניתן לקבל עדות שמיעה – 'עד מפי עד'
    • ניתן לקבל עדות ללא חקירה ודרישה
    • ניתן לקבל עדות בכתב
 
עגונות מגדל התאומים ניתוח תמציתי ומרתק בסוגיה זו העלה כב' השופט ניל הנדל (כיום, שופט ביהמ"ש העליון, ראו מאמרו בדעת, כי תצא, תשס"ג, גליון 136, 'עגונות מגדלי התאומים'), ולהלן ציטוט החלק הרלבנטי בסוגיה זו:
מיד לאחר האסון, עסקו רבני ארצות הברית בשאלת העגונות. הרב מרדכי וויליג, ראש הכולל העליון בישיבה-אוניברסיטה בניו-יורק, החליט לשתף שניים מגדולי רבני ארץ ישראל בשאלה זו, הרב זלמן נחמיה גולדברג, חבר בית הדין הגדול לערעורים, והראשון לציון, הרב עובדיה יוסף. הרב וויליג הציג בפניהם עדויות שנגבו בבית דין בארצות הברית. הרב ז"נ גולדברג ביקש מהרב וויליג הבהרות, ואף הגיב להערות הרב מנחם סנדרוביץ', ראש כולל במילווקי בארצות הברית (ספר קול צבי, קובץ חידושי תורה, ענייני מסכת יבמות, כולל תשובות בעניין העגונות מאסון מגדלי התאומים). שניהם הכריעו שיש מקום להתיר את העגונות: הרב גולדברג התייחס לשמונה מקרים והרב יוסף למקרה אחד. מאלפים הם ההדגשים השונים שבאו בדברי שני הפוסקים.

מתיקי בית הדין הרבני בארצות הברית ומשאלות והבהרות שהביא הרב וויליג, עולה התמונה הבאה. באחד-עשר בספטמבר 2001 נפגעו שני מגדלי התאומים. בשעה 08:46 פגע מטוס בבניין הצפוני בקומות 98-93, ולא ידוע על ניצולים בקומות שמעליהן. בשעה 09:02 נפגע הבניין הדרומי בקומות 84-78. שעתיים לאחר מכן קרסו שני הבניינים.

בעזרת בדיקת דנ"א, זוהו עצמותיהם של ארבעה גברים נשואים: ס', ל', ק' וח'. חלק מן הגברים הנעדרים - ס', ג' וח' - צלצלו לנשותיהם דקות אחדות לאחר הפיגוע והודיעו שהם מנסים לצאת מהבניין. הנשים העידו כי "השלום שרר במעונם". הוגש תיעוד לגבי חלק מהם, ולפיו הם הגיעו לבניין. חברת התעופה דיווחה שגבר נוסף - מ' - עלה על המטוס שפגע במגדל הצפוני ולא ירד ממנו. החברה לא הסכימה למסור פרטים נוספים משיקולי בטיחות.

המקרה הקשה מכולם הוא סיפורו של ב', שכן בשעת האסון הוא היה באחת הקומות שמתחת לפגיעת המטוס. עובדת לא יהודייה העידה שירדה עמו במעלית עד לקומה 78. לדבריה, הפיגוע התרחש כמעט מיד לאחר שנכנסה למעלית, והיא ראתה את ב' משוחח עם שוטר. היא הצליחה לרדת במעלית וסבורה שמעלית זו הייתה האחרונה שירדה לקומת הקרקע. אין כאן אפוא אלא עדות נסיבתית. הראיות כוללות עדות מפי השמועה, תיאור לא שלם והנחות שלא הוכחו.

הרב וויליג הקשה על פוסקי ארץ ישראל בנושא הדנ"א. הוא ציין שהסתמכות על בדיקת דנ"א עלולה להוות תקדים לקביעת ממזרות, כגון אם יוכח שהוולד אינו בנו של בעל האם, והדבר אינו רצוי. עוד אמר שעקב מצב הגופות ניתן היה לזהות את סימני הדנ"א רק במכשיר מיוחד, ואפשר שנפלו טעויות במעבדת הדנ"א או אף שנתחלפו בדיקות עקב המספר הרב של נפגעים. ועוד, מי לידינו יתקע שבדיקות נוספות וגילויים לא צפויים לא יגלו פגמים בבדיקות דנ"א שאינם ידועים לנו היום? ועוד: אולי בכל זאת יש ליותר מאדם אחד בעולם דנ"א זהה, ונמצאת ההכרעה מסופקת.

תשובת הרב גולדברג
כאמור, המליץ הרב גולדברג להתיר את כל שמונה העגונות. בתשובתו להסתייגות הרב סנדרוביץ', אמר הרב גולדברג: "אכן עיקר היתר הנשים סמכתי על בדיקת DNA, שנראה שדינו כסימנים מובהקים ביותר" (קול צבי, עמ' 42). נראה שבדבריו אלו, כבש הרב גולדברג דרך חדשה, שהרי יש בהלכה שלוש דרגות של סימנים - מובהקים, בינוניים וגרועים - וניתן לזהות אדם בוודאות רק לפי סימן מובהק (שולחן ערוך, אבן העזר, סימן יז, סעיפים כד-כה). ממבט ראשון נראה שבדיקת דנ"א נחשבת סימן מובהק, שהרי התאמת דנ"א של שני בני אדם נראית בלתי אפשרית ואף דמיונית. ברם, הפוסקים קבעו שאינה סימן מובהק אלא סימן בינוני אם נבדקה התאמת הדנ"א של הנעדר לזה של הוריו (כבמקרה של ס') או של צאצאיו. זאת ועוד, גם שתי בדיקות דנ"א של אדם אחד הן בגדר סימן קרוב למובהק ולא יותר (ראה: הרב א"י לוינסון, "סוגיות בהלכות צבא ומשטרה", עמ' רעז; ותשובת הרב קליין על דעת הרב גר"ש ואזנר. למקרי הסתייגות הפסיקה הישראלית מראיית דנ"א, ראה: בש"פ 5174/99 חאלדי נגד מ"י; ת"פ (ת.א.) 10379/98 מ"י נגד אבוקישק; ת"פ (ב.ש.) 73/95 מ"י נגד כהן).  עמדה זו התקבלה על ידי משטרת ישראל. ההסתייגות מהראיה נובעת מדרך הבדיקה, האפשרויות שתחול בה טעות ויציבותה הסטטיסטית של הבדיקה.   

הרב גולדברג היה נכון לתת משקל רב יותר לראיית הדנ"א במקרה שסיכויי ההתאמה בו הם למשל אחד למיליון. עוד ציין כי לגבי ז', קבע המומחה שהסיכוי שמדובר באדם אחר הוא אחד ממספר הכולל "כל כך הרבה אנשים, שהם הרבה יותר מכל האנשים שבתבל מימות אדם הראשון ועד ימינו, אלא שבדקו למשל מיליון אנשים". הרב מסתמך על ההלכה שמזהים אדם על פי פרצופו "מכוח ההנחה שאין פרצופיהם דומים זה לזה, ויש לשאול מהיכן יודעים שאין פרצופיהם דומים? וכי נסעו בכל העולם ובדקו כל האנשים?!... אלא... שרואים הרבה אנשים, וכל מי שאנו רואים אינו דומה לשני, ואם כן אין זה אלא שכך ברא הקב"ה ברייתו, שיהיו פרצופיהם שונים זה מזה, וביותר נראה שבאמת כל דבר שבעולם אינו דומה לדבר אחר, שהרי יש טביעת עין גם בכלים... ולפי זה נראה שהגמרא הזכירה במיוחד אצל אדם בתור דבר מופלא, וכמו שאמרו בסנהדרין: לפיכך נברא האדם יחידי להגיד... שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולם דומים זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד דומה לחברו... על כל פנים, גם עניין דנ"א הוא מגדולתו של הקב"ה, שאף שנברא אדם יחידי, עם כל זה יש לכל איש ואיש דנ"א בצורה אחרת משאר אנשי העולם (קול צבי, עמ' 25). הרב גולדברג מסתמך על ייחודו של כל אדם באשר הוא. הייחוד של בדיקת דנ"א משתלב עם קדושת האדם. המדע צועד יחד עם האמונה.       

ואשר למקרה של מ', שלא הוכח לגביו שנשאר על המטוס, בניגוד לנוסע אחר, סבור הרב גולדברג שניתן לסמוך על עדות החברה, הגם שלא גילתה את כל הפרטים הידועים לה בעניינו, תוך שהוא מסתמך על הכלל של "מסיח לפי תומו" (טור, אבן העזר, סימן יז, סעיף א). לפי כלל זה, יש שאנו מקבלים עדות אם נמסרה במסגרת שיחה תמימה. כאן אין לחברה סיבה לשקר בעניין עלייתו של מ' למטוס. נהפוך הוא, הודאתה עלולה לסבכה בתשלום פיצויים לשאיריו. הרב גולדברג אף סובר שניתן לקבל את עדות החברה מטעם אחר, "ניתן להגדיר שהחברה דומה לערכאות", ולכן מסקנותיה רשמיות (ראה גם הרב ע' יוסף, שו"ת יביע אומר, אבן העזר, חלק ז, סימן יד, הקובע שניתן להסתמך על הודעה רשמית מהמשטר הסובייטי על מות אדם בקרב).   

בעניינו של ב', קבע הרב גולדברג שניתן להסתמך על הכלל ההלכתי של "תרי רובי" (ראו לעיל, וכן ראו אצל הרב י"א ספקטור, עין יצחק, אבן העזר, סימן א.)היינו, יש כאן 'רוב כפול'. הרוב האחד - מרבית האנשים שהיו בבניין הדרומי מתו; והרוב השני - כל מי שניצול יצר קשר עם קרוביו, והרי אשתו של ב' העידה שחיו יחד בשלום, ולמה לא שב לביתו עד היום?

תשובת הרב עובדיה יוסף
כאמור, נשאל הרב יוסף על מקרה אחד. כהרגלו, הוא מקיף קודם את הנושא כולו ורק אחר כך מגיע לתוצאה הפרטית. דיונו חובק עולם ומלואו, תוך שהוא מנסה לנהוג לקולה, ולכן הוא מציין את המיוחד באסון: "במקרה זה, שאין לו אח ורֵע כמעט בכל הדורות... בהתפוצצות המטוס על יושביו בתוך המגדל, התבערה האיומה שנגרמה מכך עם חמישים טון של דלק שבבטן המטוס, עד שלא השאירה מפלט לכל הנמצאים בקומות העליונות של המגדל... בדומה ל"נפל לתוך כבשן האש מעידין עליו [שמת]". הרב יוסף מדגיש שוב ושוב את הצורך להקל בדיני עגונות.       

הרב יוסף מסתמך גם על הכלל "ספק ספיקא", שמשמעו: ספק כפול, שעל פיו התיר עגונות במלחמת יום הכיפורים (ראה שו"ת יביע אומר, אבן העזר, חלק ט, סימן ג, ס"ק ט). הספק הכפול במקרה זה הוא: "שמא נשרף בתבערה הגדולה, ואין לו מפלט לברוח מן האש הלוהטת. ואם תמצי לומר שלא נשרף, שמא נקבר תחת המפולת ומת". הרב יוסף התייחס גם לכלל "תרי רובי" שהבאנוהו לעיל: הרוב האחד הוא חזקת המיתה מעצמת הפגיעה בבניינים, והשני הוא אי היכולת להימלט מן המקום,  כולל החיפושים המדוקדקים שנעשו בעיי המפולת לאחר התמוטטות המגדלים, המביאים למסקנה ש"אילו היה (ס') נשאר חי, קרוב לודאי שהיו מוצאים אותו, והוא עצמו היה מודיע על הישרדותו". הרב יוסף אינו מתעלם מן העובדה שאין מדובר בתרי רובי שבאו בבת אחת, אלא בזה אחר זה, אלא שהוא נוטה אחר דעת המקילים.  

הרב יוסף מביא סיוע להכרעתו מן המעשה באמו של ה"חכם צבי", שהותרה להינשא על סמך עדותם של אנשים שראו שנהרג בעלה,  ואחר כך חזר בעלה, ומקשה: "וכי בגלל זה עמדו מלהתיר את שאר העגונות?! אדרבא, מבואר באחרונים שהגאונים שבדורות ההם התירו את העגונות ולא השגיחו על המקרה הזה (קול צבי, עמ' 51).

הרב עובדיה דוחה את הדעה, ולפיה אין הבדל בין ימינו לימים שלפנינו: בעבר הרחוק, לא כל מי שניצול יכול היה ליצור קשר עם קרוביו,  ולכן משקלה של היעדרות הבעל היה פחות מבימינו. אך כבר במאה הי"ח, הדגיש החתם סופר, שחי בהונגריה, את שינוי העתים, באמרו: "אבל בזמננו אי אפשר שלא יתפשט הקול על ידי... דאר (שו"ת חתם סופר, אבן העזר, סימן נח(. . הרב יוסף מדגיש: "וכל שכן בזמננו בהתפתחות העצומה של כלי התקשורת הטלפון והאלחוט והמברקה עיתונים רדיו וטלוויזיה, אשר בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם, וכמו כן רבו המטוסים הטסים מסוף העולם ועד סופו יום יום חדשים לבקרים".           

הרב יוסף משתמש בכלים שהוטמנו בתקדימי הפסיקה ובוחן את הכללים על סמך מציאות ימינו ומסיק שיש מקום להקל, ובפרט בשאלת היתר העגונה ממגדלי התאומים שהובא לפניו.

סוף דבר
בחפצם לתור אחר דרכי היתר עגונה, הצטרפו הרבנים יוסף וגולדברג לפוסקי העבר. זוהי חוליה נוספת בשרשרת החל מן בית דינו של דוד המלך; עבור לרב נטרונאי גאון בבל, בן המאה התשיעית; דרך התשב"ץ, באלג'יר במאה הט"ו; דרך המבי"ט, בצפת במאה הט"ז; דרך הב"ח, בפולין במאה הי"ז; דרך הרב יצחק אלחנן ספקטור, בליטא במאה הי"ט; ועד להרב עוזיאל, בישראל במאה הכ'.     

הפוסקים אינם אדישים למצבה של העגונה. הם מסתכלים עליה בדעה קדומה, רצונם להתירה מכבלי עגינותה, אם הדבר אפשרי. הרמב"ם, הנשר הגדול, היטיב לפרוש את כנפיו על הסוגיה, ואלה דבריו: "אל יקשה בעיניך שהתירו החכמים הערווה החמורה בעדות... עכו"ם המסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתוב ובלא דרישה וחקירה... שלא הקפידה תורה על הֶעדת שני עדים בשאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו... אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה... לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שהעיד בו העד בשקר, לפיכך הקלו חכמים בדבר זה... כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות. (רמב"ם, יד החזקה, נשים, הלכות פירושים, פרק יג, הלכה כט).   

השופט הנדל מדגיש שהפוסק אינו מתיר את העגונה בכל מקרה. אמנם הוא רוצה לחתור אל האמת, אך בד בבד הוא מחפש דרכים להקל על העגונה ולהתחשב במצבה. הוא מוכן להסתפק בראיות פחות איתנות כדי להושיע את העגונה ולנחמה בתוצאה משפטית מתירה.            

מסכת יבמות מסתיימת במימרת ר' חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". ופירש המהרש"א שהתלמוד ביבמות "מסיים בפסוק 'ה' עוז לעמו יתן', שאין זה עקירת דבר מהתורה, כי הקב"ה נתן עוז וכוח לעמו, שהם תלמידי חכמים... להיות מקילים... כמו שנאמר: 'וכל נתיבותיה שלום'. ואין כאן שלום, אם תתעגן. (מהרש"א, חידושי אגדות ליבמות קכא).     

הפוסק אינו פועל בניגוד לכוונת המחוקק העליון אלא מיישם את השאיפה לשלום. בראייה כוללת יותר המשפט ממלא את ייעודו לסייע לקרבן ולהילחם ברשע (השווה J.G. Riddall, Jurisprudence (London, 1991), p. 293).
 
ומהם הפתרונות האפשריים לגבי סרבני גט?
  1. חיוב בגט – אם ביה"ד משתכנע שיש מקום לחיוב בגט, אין מקום להמתין ולהיות 'ירא הוראה', אלא יש לפסוק לחיוב בגט, הן כנגד הגבר והן כנגד האשה.
  2. אם האשה סרבנית גט – ניתן לאשר לבעל היתר נישואין. ככל שהוא יוצא עדות אשכנז, יש צורך בהיתר מאה רבנים. כזכור, רבנו גרשום גזר שגם אשה אינה מתגרשת אלא לרצונה, ולכן נוצר ההיתר הנ"ל. אם מדובר בבעל יוצא עדות ספרד, די בפסיקה של שלושה דיינים להיתר נישואין. אלא שלא כל בעל מוכן לפתרון זה, משום שעצם היותו נשוי, מהווה חטוטרת על גבו, ולא כל אשה מוכנה להינשא למי שרשום כנשוי, אף אם בפועל אינו חי עם האשה ה'נשואה' לו. לכן, מגיע הפתרון השני, והוא הסנקציות שהחוק מתיר להטיל גם על אשה, אלא שבניגוד לסנקציות על בעל, אם ביה"ד מחליט להטיל על האשה סנקציות, יש צורך באישור נשיא ביה"ד הגדול. בפועל, קשה לראות את נשיא ביה"ד הגדול מכניס אשה למאסר, בגין סרבנות גט. ישנו מקרה של אדם עגון מעל 14 שנים, ולמרות פסיקות של ביה"ד האזורי, אופשר לאשה לערער שוב ושוב, ובפועל הבעל נותר עד היום מסורב גט.
  3. אם הבעל סרבן גט – ניתן כאמור להטיל עליו סנקציות. הבסיס לכך הינו בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ה-1995. בין היתר, נקבע בחוק כי:
2(א)  מבלי לגרוע מסמכותו של בית הדין הרבני לפי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות), תשט"ז-1956, רשאי בית הדין הרבני, בצו הגבלה, לפגוע בזכויות המפורטות להלן, כולן או מקצתן, לתקופה ובתנאים שיקבע:
        (1)  לצאת מן הארץ;
       (2)  לקבל דרכון ישראלי או תעודת מעבר לפי חוק הדרכונים, תשי"ב-1952, להחזיק בהם או להאריך את תוקפם, ובלבד שיהיו תקפים לצורך שיבה לישראל;
        (3)   לקבל, להחזיק או לחדש רשיון נהיגה;
       (4)  להתמנות, להיבחר או לשמש במשרה על פי דין או במשרה בגוף מבוקר כמשמעו בחוק מבקר המדינה, תשי"ח-1958 [נוסח משולב];
       (5)  לעסוק במקצוע שהעיסוק בו מוסדר על פי דין או להפעיל עסק הטעון רישוי או היתר על פי דין;
 
(6) לפתוח או להחזיק חשבון בנק או למשוך שיקים מחשבון בנק בדרך של קביעה כי הוא לקוח מוגבל מיוחד, כמשמעותו בחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981;
 
(7) היה האדם שנגדו ניתן צו ההגבלה אסיר או עצור - (א)    לקבל חופשה מיוחדת לפי סעיף 36 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן - הפקודה);
(ב) לקבל ולשלוח מכתבים, למעט כתבי בי-דין או מכתבים לעורך דינו או מעורך דינו, לטוען רבני או מטוען רבני וכן למבקר המדינה או ממבקר המדינה;
(ג)  לקבל מבקרים, פרט לאלה: עורך דין, איש דת, טוען רבני, מבקר רשמי, וכן ילדיו הקטינים של האסיר או העצור שבית משפט או בית דין מוסמך קבע הוראות בדבר ביקוריהם; אין בצו הגבלה שניתן לפי פסקה זו למנוע ממנהל בית סוהר או בית מעצר להתיר ביקור של אדם אצל אסיר או עצור אם שוכנע כי יש בביקור כדי להביא לקיום פסק הדין;
(ד) להחזיק  בריאותו חפצים אישיים בבית הסוהר או בבית המעצר, למעט חפצים הדרושים לשם שמירה על ומסמכים הקשורים לחקירתו או למשפטו;
(ה)  לעבוד בעבודה אשר משולם בעבורה שכר;
(ו)     לקנות מצרכים בבית הסוהר או בבית המעצר למעט מצרכים הדרושים לו לשם שמירה על בריאותו;
 
(ז)    להשתחרר שחרור על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר לפי סעיפים 2 או 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, למעט שחרור כאמור בשל חולניות מתמדת;(ח)    להשתחרר שחרור מינהלי לפי סימן ט'1 בפרק ב' לפקודה;
(                                                                                                                                               2007
                  (ב)    בלי לגרוע מסמכותו של בית הדין הרבני לפי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956, ומהוראות סעיף קטן (א), רשאי בית הדין הרבני, בצו הגבלה –(1)    להטיל, על אף האמור בכל דין, עיקול על גמלה או קצבה, המשתלמת על פי חיקוק, למעט גמלה לפי חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן – גמלת הבטחת הכנסה), לשם גביית חוב מזונות המגיעים על פי פסק דין לאשתו או לילדו של מי שניתן נגדו הצו;
(2)    לצוות על תפיסת כל נכס מנכסיו של מי שניתן נגדו הצו, מיטלטלין או מקרקעין, על רישום עיקול עליהם או על מינוי כונס נכסים עליהם, ולהורות לכונס הנכסים מה ייעשה בנכס ובפירותיו כל עוד הצו בתוקפו; צו לפי פסקה זו לא יפגע בזכותו של נושה, לרבות כל מי שתלוי במי שניתן נגדו הצו, לרדת לאותם נכסים.מיום 24.3.1996
תיקון מס' 2
ס"ח תשנ"ו מס' 1560 מיום 8.2.1996 עמ' 70 (ה"ח 2282)
החלפת פסקה 2(6)
הנוסח הקודם:
(6)  החליט בית דין רבני שאיש יתן חליצה לאלמנת אחיו, והאיש לא קיים את החליצה, רשאי בית הדין הרבני, בתום שלושים ימים מיום מתן ההחלטה, ליתן צו הגבלה נגד האיש, והוראות סעיפים 2, 3, ו-4 יחולו, בשינויים המחוייבים.
 
מיום 17.3.2000
תיקון מס' 4
החלפת פסקה 2(7)
הנוסח הקודם:
(7)  לקבל רשיון להתהלך חופשי לפי סעיף 28 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב- 1971, לקבל חופשה מיוחדת לפי סעיף 36 לפקודה האמורה או לקבל הקדמת שחרור לפי סעיף 64(א) לאותה פקודה.
 
מיום 9.6.2004
תיקון מס' 5
ס"ח תשס"ד מס' 1941 מיום 9.6.2004 עמ' 388 (ה"ח 34)
 (ז)           להשתחרר שחרור על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר לפי סעיפים 2 או 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, למעט שחרור כאמור בשל חולניות מתמדת;
(ח)           להשתחרר שחרור מינהלי לפי סימן ט'1 בפרק ב' לפקודה;
(ט)           להשתחרר לפני תום המאסר, לפי ס' 49 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, למעט שחרור בשל חולניות מתמדת.
מיום 8.8.2007
תיקון מס' 6
ס"ח תשס"ז מס' 2109 מיום 8.8.2007 עמ' 460 (ה"ח 158)
2.           (א)           מבלי לגרוע מסמכותו של בית הדין הרבני לפי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות), תשט"ז-1956, רשאי בית הדין הרבני, בצו הגבלה, לפגוע בזכויות המפורטות להלן, כולן או מקצתן, לתקופה ובתנאים שיקבע:
(1)           לצאת מן הארץ;
(2)           לקבל דרכון ישראלי או תעודת מעבר לפי חוק הדרכונים, תשי"ב-1952, להחזיק בהם או להאריך את תוקפם, ובלבד שיהיו תקפים לצורך שיבה לישראל;
(3)           לקבל, להחזיק או לחדש רשיון נהיגה;
(4)           להתמנות, להיבחר או לשמש במשרה על פי דין או במשרה בגוף מבוקר כמשמעו בחוק מבקר המדינה, תשי"ח-1958 [נוסח משולב];
(5)           לעסוק במקצוע שהעיסוק בו מוסדר על פי דין או להפעיל עסק הטעון רישוי או היתר על פי דין;
(6)           לפתוח או להחזיק חשבון בנק או למשוך שיקים מחשבון בנק בדרך של קביעה כי הוא לקוח מוגבל מיוחד, כמשמעותו בחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981;
(7)           היה האדם שנגדו ניתן צו ההגבלה אסיר או עצור -
 (ב)           לקבל ולשלוח מכתבים, למעט כתבי בי-דין או מכתבים לעורך דינו או מעורך דינו, לטוען רבני או מטוען רבני וכן למבקר המדינה או ממבקר המדינה;
(ג)           לקבל מבקרים, פרט לאלה: עורך דין, איש דת, טוען רבני, מבקר רשמי, וכן ילדיו הקטינים של האסיר או העצור שבית משפט או בית דין מוסמך קבע הוראות בדבר ביקוריהם; אין בצו הגבלה שניתן לפי פסקה זו למנוע ממנהל בית סוהר או בית מעצר להתיר ביקור של אדם אצל אסיר או עצור אם שוכנע כי יש בביקור כדי להביא לקיום פסק הדין;
(ד)           להחזיק חפצים  בריאותו אישיים בבית הסוהר או בבית המעצר, למעט חפצים הדרושים לשם שמירה על ומסמכים הקשורים לחקירתו או למשפטו;
(ה)           לעבוד בעבודה אשר משולם בעבורה שכר;
(ו)           לקנות מצרכים בבית הסוהר או בבית המעצר למעט מצרכים הדרושים לו לשם שמירה על בריאותו;
(ז)           להשתחרר שחרור על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר לפי סעיפים 2 או 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, למעט שחרור כאמור בשל חולניות מתמדת;
(ח)           להשתחרר שחרור מינהלי לפי סימן ט'1 בפרק ב' לפקודה;
(ט)           (נמחקה).
 (1)           להטיל, על אף האמור בכל דין, עיקול על גמלה או קצבה, המשתלמת על פי חיקוק, למעט גמלה לפי חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן – גמלת הבטחת הכנסה), לשם גביית חוב מזונות המגיעים על פי פסק דין לאשתו או לילדו של מי שניתן נגדו הצו;
           2א.  (א)   נתן בית הדין צו הגבלה כמשמעותו בסעיף 2, והאדם שנגדו ניתן הצו לא קיים את פסק הדין בתוך 30 ימים מיום מתן הצו, רשאי בית הדין, בצו הגבלה, להורות על עיכוב או על שלילה של גמלה או קצבה, המשתלמת לו על פי חיקוק, לתקופה שלא תעלה של שישה חודשים, ורשאי בית הדין הרבני להאריכה לתקופות נוספות כאמור, והכל כמפורט להלן:
(1)    בחודש הראשון לאחר שניתן צו ההגבלה – עיכוב בשיעור שלא יעלה על 25% מהגמלה או מהקצבה;
(2)    החל בחודש השני לאחר שניתן צו ההגבלה עיכוב בשיעור שלא יעלה על 50% מהגמלה או מהקצבה;
(3)    החל בחודש השביעי לאחר שניתן צו ההגבלה לראשונה לפי הוראות סעיף קטן זה – עיכוב או שלילה בשיעור שלא יעלה על 50% מהגמלה או מהקצבה, לרבות שלילת כל הגמלה או הקצבה שעוכבה עד אותו מועד; בית הדין הרבני לא יורה על שלילה של גמלה או קצבה כאמור בפסקה זו, אלא אם כן שוכנע כי לא ניתן להביא לקיום פסק דין של גירושין בדרך אחרת לפי חוק זה ומטעמים שיירשמו.
           (ב)   בית הדין הרבני לא יורה על עיכוב או שלילה של גמלת הבטחת הכנסה, אלא אם כן שוכנע כי לא ניתן להביא לקיום פסק דין של גירושין אף בדרך של צו הגבלה לפי סעיף קטן (א), ומטעמים שיירשמו.
           (ג)   אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מסמכותו של בית הדין הרבני לפי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956, ומהוראות סעיף 2.
מיום 8.8.2007
תיקון מס' 6
ס"ח תשס"ז מס' 2109 מיום 8.8.2007 עמ' 460 (ה"ח 158)
הוספת סעיף 2א
 
3. (א)   ציווה בית דין רבני בצו הגבלה לכוף אדם במאסר לציית לפסק הדין (להלן - מאסר כפיה), יחולו הוראות סעיף 6(3) עד (5) לפקודת בזיון בית המשפט, אלא שבמקום "בית משפט שהטיל את המאסר" יראו לצורך חוק זה כאילו נאמר "בית הדין הרבני שנתן את הצו" ויחולו השינויים הנובעים מכך.           (ב)   תקופת מאסר הכפיה לא תעלה על חמש שנים; אולם רשאי בית הדין, אם ראה שהדבר דרוש לקיום פסק הדין, להאריכה מפעם לפעם ובלבד שתקופת מאסר הכפיה הכוללת לא תעלה על עשר שנים.
 
3א.  (א)  נתן בית הדין צו הגבלה לפי סעיף 2(7) נגד אסיר או עצור, והאדם שנגדו ניתן הצו לא קיים את פסק הדין בתוך 30 ימים מיום מתן הצו, רשאי בית הדין להורות בצו הגבלה שהוא יוחזק בבידוד לתקופה שלא תעלה על ארבעה עשר ימים וכל עוד לא קיים את פסק הדין.
 
(ב)  בית הדין רשאי להורות על בידוד לפי סעיף זה לתקופות נוספות כל עוד לא קיים האדם את פסק הדין, ובלבד שבית הדין ידון בהחלטתו להורות על תקופות בידוד כאמור, לפחות אחת לתשעים ימים.  
(ג)   הוראות סעיף זה לא יחולו לגבי עצור המוחזק במעצר תקופה שאינה עולה על 3 חודשים.
(ד) צו הגבלה לפי סעיף זה יבוצע במועד שיקבע מפקד מיתקן הכליאה, סמוך ככל האפשר למועד מתן הצו.
 
(ה)  אדם שבית הדין הורה על החזקתו בבידוד לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) לא יוחזק בבידוד יותר משבעה ימים ברציפות, ותהיה הפסקה של שבעה ימים בין תקופת בידוד אחת של שבעה ימים רצופים לבין כל תקופת בידוד נוספת. 
  1. נציין כי בפסק דין שניתן לאחרונה על ידי ביה"ד האזורי, אף כי החוק מאפשר מאסר עד 10 שנים, הרי שביה"ד מצא דרך להאריך את תקופת המאסר מעבר לעשר שנים, כנגד בעל סרבן גט.
  2. הסכם קדם נישואין – מסתבר שלא תמיד עוזרות הסנקציות. לכן, מוצע כי כל זוג שמתחתן, יחתום ביחד עם הכתובה, על הסכם קדם נישואין, הקובע הדדית התחייבויות כספיות, שמתבטלות עם מתן / קבלת הגט. הבסיס להסכם זה הינו 'תנאי שבממון שתנאו קיים'. חומר רב נכתב בנושא זה, והדעות באשר לנוסח ההסכם חלוקות בין הרבנים. ברמת העיקרון, דומה שיותר ויותר רבנים מבינים
  3. הפקעת קידושין
לצערינו, השארת הצדדים במצבם, מביאה אותם, בחלק גדול של המקרים, לעשות דין לעצמם בענין חיי אישות ויצירת קשר מחוץ לנשואין... לצערי, הצורך בהסכם כזה מורגש יותר ויותר, ולא לחינם ממשיך נושא זה להכות גלים, גם בארץ וגם בחו"ל. סך הכל, יש כאן כלי נוסף לביה"ד לפתרון בעיות קשות. במצב הקיים, יש כלים משפטיים בחיוב גט (הטלת סנקציות), ואין כלים למצבים של "מות הנשואין" ללא חיוב בגט.
הערה: נושא העגונות ומסורבות הגט עלה בפרסומים רבים, וכדי לא להלאות את הקורא, לא הבאתי את כל החומר, אך ציטטתי קטעים לעיל, בין היתר, מ: אורייתא – השואה, תחומין – הרב בס דוד, ומאמרו "על גירושין ועגינות לפי נקודת מבט אורטודוקסית", שבתון – הרב שרלו – דברים, ד"ר רחל לב מור במאמרים שונים ובספרה בנדון, הרב כהנא – אתר דעת – תקנת בנות ישראל, אתר סנונית – עגונות ומסורבות גט, פרופ' שוחטמן – הצבת תנאים לגט, דעת, כי תצא, תשס"ד, גליון 136, השופט הנדל – עגונות מגדלי התאומים, פסקי דין רבניים. תודתי נתונה לכל הנזכרים לעיל, ומן הראוי לקרוא דבריהם המחכימים במקור בהרחבה.

 
     
 

[1] פרשת השבוע, כי תצא, בעריכת ד"ר אביעד הכהן וד"ר מיכאל ויגודה, משרד המשפטים ומכללת שערי משפט.
[2] תיק (טבריה) 043387083-21-1 בהרכב הרבנים א' לביא, ח' בזק וי' אריאל, מיום כ"ח באייר תשס"ד, הדין והדיין, גיליון 7, חשוון תשס"ה, עמ' 7. הובאו הדברים על ידי הרב ד' בס, עמ' 157-156. בדומה לזה פסק נשיא בית הדין הגדול, הרב א' בקשי דורון.
[3] ראה קובץ תשובות, להגרי"ש אלישיב, חלק א, סימן קפא; ערעור תשכ"ג/84, פד"ד ה, עמ' 68, בעמ' 79.
[4] לתנאי זה, ראה הרב שי"ל לאנדעסמאן, "בעל המחויב לתת גט, האם יכול להציב תנאים", דברי משפט ב (תשנ"ו), עמ' קמה, שכתב שצריך להיות קשר בין העניינים, וכיוון שתביעת הגירושין ותביעת החזקת הילדים הן שתי תביעות נפרדות בלי קשר ביניהן, אין הבעל יכול להציב תנאי מסוג זה. וראה משחא דרבותא, אבן העזר, סימן קלז.
[5] לפרטי המקרה, ראה הרב ד' בס, הצבת תנאים על ידי בעל המחוייב בגט", תחומין כה (תשס"ה), עמ' 156-155. לדעת הרב מ' אליהו, ראה שם. לדעת הרב ש' משאש, ראה הרב ש' משאש, "ספק כפייה בגט", תחומין כג (תשס"ג), עמ' 120, בעמ' 122.
[6] ערעור 022290027-21-1, הדין והדיין, גיליון 7, חשוון תשס"ה, עמ' 6; שם, גיליון 9, סיוון תשס"ה, עמ' 7-6 (ישבו בדין הרבנים מ' טופיק, ש' בן שמעון וח' איזירר. פס"ד מיום י"ב באלול תשס"ד, והשלמה מיום כ"ב בשבט תשס"ה).
[7] ערעור 27-1 -043255082, הדין והדיין, גיליון 2, אייר תשס"ג, עמ' 10-9, שפרטיו מובאים על ידי הרב ד' בס, בעמ' 161-159.
[8] פסק הדין בעניין "בעל המחוייב לתת גט, האם יכול לעכבו בגלל תביעה כספית", פורסם בדברי משפט ב (תשנ"ו), עמ' קנג.
[9] ראה דברי הרב ד' בס, עמ' 160.
[10] השווה לדעת יתר חברי ההרכב, שם.
[11] הרב ש' דיכובסקי, "בעל המתנה את מתן הגט בביטול חיוביו הקודמים", תחומין כו (תשס"ו), עמ' 156, בעמ' 159-158.
[12] שם, עמ' 157.
[13] תיק (נתניה) 9707-21-1. פסק דין מיום ז' באייר תשס"ח. עוד ישבו בדין הרבנים מ' עמוס וש' פרדס, שהסכימו כולם למסקנה בדבר חיובו של הבעל לגרש את אשתו. וראה לאחרונה ערעור 028981702-21-1, הדין והדיין, גיליון 27, סיוון תשע"א, עמ' 4-3.
[14] עטרת דבורה, קשת תשס"ט, ח"ב, סימן צ"א.
 
 
נושאים נוספים:
                 
  גיור  »
 
  ביטול גיור  »
 
  יועץ נישואין  »
 
 
  בוררות וגישור  »
 
  אלימות במשפחה  »
 
  תביעות נזיקין  »
 
 
  נישואין אזרחיים  »
 
  מירוץ סמכויות  »
 
  ממזרות  »
 
 
  מוניטין וכושר השתכרות  »
 
  מושגים בדיני משפחה  »
 
  משפחה ומשפט  »
 
 
  בגידה  »
 
  שלום בית  »
 
                 
                 
 
 

צוריאל בובליל - עו"ד ונוטריון  |   בן גוריון 1, מגדל ב.ס.ר. 2 בני ברק  |  טלפון: 0722-575-262  |  פקס: 03-6122104 |  מייל:  tzuribou@orange.net.il 
ספר הגירושין:
הקדמה | מבוא | הכתובה | מירוץ סמכויות | תסקיר סעד | תביעת מזונות | כשיש רכב אחד | כשאישה בוגדת, אלימה | כשהבעל בוגד באשתו | סעדים זמניים | צו לגילוי מסמכים | מזונות ילדים | החזקת ילדים | ראיית הילדים | חטיפת הילד | סיכום עניין הילדים | תביעת גירושין | בדיקת כנות הכריכה | עילות לחיוב בגט | פסקי דין לגירושין | זוג שהתחתן לפני 1974 | זוג שהתחתן אחרי 1974 | פירוק השיתוף בדירה | הסכם ממון | גירושין - משמעות משפטית | אכיפת פסקי דין | חוק הוצאה-לפועל | משטרת ישראל | 

 
תביעה להגדלת מזונות | מסורבות גט | אישה הגונה | הסכם קדם נישואים | הסכם קדם נישואין | משמורת לילדים | הגדלת מזונות | תביעת אבהות | הסכם גירושים | עורכי דין גירושים | עורך דין גירושים | מזונות קטינים | משמורת משותפת | עו"ד גירושים | חזקת השיתוף | הסכם קדם נישואין | חלוקת רכוש בין בני זוג | אב כופר באבהות | גניבת זרע | גישור זוגי | הסכם גירושים | מזונות קטינים | משרד עו"ד גירושין | תביעת כתובה וגירושין | עו"ד לגרושין | עו"ד הגדלת מזונות | עורכי דין מזונות | 
 
אתר זה נבנה ומקודם בגוגל על ידי חברת מדיה גרופ