חייגו עכשיו לייעוץ ראשוני:
0722-575-262
   
 
 


  
 
 
 
 

 
  הספר "גירושין" (לקריאה...)
 
עו"ד ירושות  
חלוקת רכוש  
מזונות אישה  
מסורבות גט  
הסדרי ראיה  
כתובה  
ירושה, צוואה ועזבונות  
ידועים בציבור  
גניבת זרע  
עגונות  
משמורת ילדים  
הסכם ממון  
ייעוץ גירושין  
משמורת  
עו"ד ידועים בציבור  
עו"ד צוואות  
עורך דין גירושין  
עורך דין הסכם גירושין  
עורך דין מגשר  
עורך דין מזונות  
עורך דין משפחה  
עורכי דין גירושים  
עורכי דין משפחה  
עו"ד הסכם ממון  
תביעה למזונות  
עורך דין צוואות  
התרת עגונות  
תביעת כתובה  
חלוקת רכוש בין בני זוג  
הסכם ממון בין בני זוג  
משמורת והסדרי ראייה  
 
 
 

פירוק השיתוף בדירה

 
עד כה סקרנו את הזכויות המשפטיות באשר לרכוש המשותף והנפרד. אולם, מה קורה עם הנכס העיקרי של מרבית הזוגות במדינת ישראל? הכוונה, כמובן, לדירת המגורים.
 
יכולים בני-זוג לגור, יחד עם ילדיהם, בדירת המגורים הרשומה בטאבו על-שם שניהם. והנה חשקה נפשו של מי מבני הזוג לשים קץ לקשר הנישואין. האם עליו להמתין עד להכרעת בית-הדין הרבני באשר לתביעת הגירושין? האם חייב הוא להגיש תביעת גירושין, כדי שיקבל מחצית מן הדירה השייכת לו? או שיכול הוא למכור את הדירה ללא צורך במריטת

העצבים הכרוכה בהליכי הגירושין?
אם שני הצדדים מסכימים להיפרד יפה, ולמכור את הדירה, תוך חלוקת התמורה ביניהם, אין כמובן כל בעיה. אך אם אחד מבני הזוג יפרסם מודעה בעיתון על מכירת הדירה, כאשר השני אינו מוכן למכור את חלקו בדירה, או לרכוש את חלקו של בן-הזוג, קשה יהיה למצוא את זה שיסכים לקנות ״חצי בית״.
חוקי המקרקעין והמיטלטלין פתרו את הבעיה. על פי חוקים אלה, יכול כל שותף לבקש את פירוק השיתוף בנכס המשותף.
 
מה שעליכם לעשות, הוא להגיש לבית-המשפט תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין ובמיטלטלין (כולל תכולת הדירה). יש לציין בתביעה שחיי הצדדים לא עלו יפה, וכיום אתם מצויים בקרע וסכסוך, ואין מנוס מפירוק השיתוף. בחלק מהתביעות, עורך הדין של הצד התובע יציין כי מבוקש מבית-המשפט למנות אותו ל״כונס נכסים״ לצורך ביצוע מכירת הדירה וחלוקת התמורה בשווה. בית-משפט יתבקש, כמובן, לחייב את הצד השני בהוצאות משפט, שכר טרחת עורך דין ומע״מ.
 
מה קורה כשהדירה רשומה על-שם אחד הצדדים
תשובה מורחבת לשאלה זו ניתן למצוא בחלק הראשון של פרק זה. די אם נציין כאן בקצרה שאם בני הזוג נישאו לפני 1.1.74, על התובע לבקש קודם כל פסק-דין הצהרתי באשר לבעלות שווה בנכס, ואז הוא יכול לבקש פירוק שיתוף. אם הזוג נישא לאחר 1.1.74, הוא יתקשה ביותר לקבל פסק-דין הצהרתי, בשל פרשנות בעייתית ומצמצמת של חוק יחסי ממון. פרשנות זו אינה מחויבת המציאות, ובמקום שנגרם עוול חמור, כאשר סביר להניח כי זו לא היתה כוונת המחוקק, היה על בית-המשפט לתת את הפרשנות המרחיבה, המאפשרת לבית-המשפט ליתן פסק-דין הצהרתי.
 
בכל אופן, אם לא תקבלו פסק-דין הצהרתי, לא תוכלו לבקש פירוק שיתוף. במקרה שכזה, פנייה לבית-הדין הרבני יכולה בחלק מהמקרים לפתור את הבעיה, שהרי אין הוא רואה עצמו מחויב לחוק יחסי ממון . אין זה אומר שבית-הדין יקבע כי הרישום על-שם צד אחד אינו משקף את האמת, אולם פנייה אליו נותנת פתח וסיכוי לקבל פסק-דין מאוחר יותר לפירוק שיתוף.
 
האם ניתן למנוע את הפירוק?
בהנחה שהדירה רשומה על-שם שני הצדדים, המצב המשפטי הינו כדלהלן:
כאשר האשה מבקשת את פירוק השיתוף, אין כמעט סיכוי למונעו. ברם, כשהבעל מבקש את פירוק השיתוף, ישנן בידי האשה כמה דרכים למנוע או לעכב את פירוק השיתוף.
 
1) באמצעות בית- הדין הרבני: האשה יכולה לפנות לבית-הדין ולבקש צו ל״מדור ספציפי״. דהיינו, מכיוון שעל פי ההלכה זכאית האשה להטבה ברמת חייה, ובכל מקרה לא לירידת רמת החיים, הרי שהוצאתה מדירתה לדירה אחרת (שכורה או קטנה יותר וכדו'), מהווה ירידה ברמת החיים. לכן זכאית האשה לגור באותה דירת מגורים — כל עוד היא חפצה בכך.
 
בדרך כלל נוהג הבעל לכרוך את מזונות האשה בתביעת הגירושין שלו. חוב המזונות של בעל כולל את המדור לאשה. ממילא, אם הבעל תבע גירושין בצירוף מזונות האשה, ובכך ״חסם״ אותה מלפנות לבית-המשפט בהקשר למזונותיה, על האשה לבקש מבית-הדין שיפסוק לטובתה ״מדור ספציפי״. אם בית-הדין ייתן צו כזה, הרי שגם אם התביעה לבית-המשפט מצד הבעל קדמה לתביעת האשה לבית-הדין, בדרך כלל ימנע בית-המשפט מלדון בהקשר לפירוק השיתוף — עד להכרעה סופית של בית-הדין במערכת היחסים של הצדדים.
 
כמו כן, יכולה האשה לבקש מבית-הדין צו האוסר על הבעל (או מישהו מטעמו) לבצע כל דיספוזיציה (שינוי) בדירת המגורים או לעשות כל פעולה שיכולה לגרום לשינוי מקום מגוריה של האשה או לשינוי הבעלות בדירה. אם קיבלה האשה צו שכזה, אין הבעל יכול להמשיך בשום הליך אשר יש בו סממן של תביעה לפירוק שיתוף או חלוקת הרכוש. מומלץ לרשום את צו המניעה בלשכת רישום המקרקעין (בטאבו), ולצרפו לדיון הראשון הקבוע בבית-המשפט לפירוק השיתוף.
במצבים מסוימים יתעלם בית-המשפט מצו בית-הדין.

כך לדוגמה ינהג בית-המשפט אם כבר ניתן פסק-דין לפירוק שיתוף, אך עוד לא בוצע, ולפתע נותן בית-הדין צו מנוגד לפירוק השיתוף (צו למדור ספציפי או צו מניעה). בית-המשפט נוהג לומר שאם הוא כבר פסק לפירוק השיתוף, הרי שבית-הדין היה מנוע מלדון בתביעת האשה — בשל עקרון ״כיבוד הערכאות״. לכן, מתעלם בית-המשפט מצו שכזה.

 
אך בפועל המציאות הינה כזו: הבעל מגיש תביעה לפירוק שיתוף לבית-המשפט, והדיון נקבע בדרך כלל למספר חודשים מאוחר יותר! האשה מקבלת את כתב התביעה, ותוך ימים ספורים פונה לבית-הדין לקבל את הצו הזמני. בית-הדין נוהג ליתן צו זמני תוך זמן קצר ביותר, עוד לפני שיקבל את תגובת הבעל. והנה כאשר הבעל מגיע לדיון בבית-המשפט, וסבור שהוא הקדים את האשה, היא שולפת בדיון את הצו מבית-הדין הרבני. הבעל פונה לשופט בטענה: ״מה אני אשם שבית-המשפט קובע דיון לעוד מספר חודשים, בעוד בית-הדין נותן צו תוך שעות ספורות?

מה שצריך לקבוע הוא מי הגיש את התביעה ראשון, ולכן אין להתחשב בצו בית-הדין, שהוצא בחוסר תום לב על ידי האשה, שניצלה את המצב המשפטי.״ בדרך כלל, שופטי בית-משפט ינידו ראש ואולי ״ישתתפו בצערו״, אך יאמרו לו כי מכיוון שבית-המשפט עדיין לא דן בנושא, אלא רק הוגשה תביעה בפניו, ואילו בית-הדין כבר דן והספיק ליתן צו זמני, יש להמתין להכרעה סופית של בית-הדין.

 
אפשרות נוספת היא הטלת עיקול על הדירה בבית-הדין, ואז מכירת הדירה תהא בלתי אפשרית, הואיל ורק בית-הדין הוא המוסמך לבטל את העיקול. אולם, יש מקרים בהם קובע בית- משפט שיש למכור את הדירה תוך התעלמות מצו המניעה, מהצו למדור ספציפי או מצו העיקול. אך הליך זה אינו פשוט, שכן אם צו המניעה או צו העיקול נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, רק בית-הדין יוכל להורות למחוק אותם. קונה פוטנציאלי של הדירה יתרחק בדרך כלל מדירה שיש עליה צווים שכאלה, שכן לא ירצה להיכנס לסבך היחסים בין בני הזוג.
 
2) באמצעות בית-המשפט: האשה יכולה לכתוב בכתב ההגנה כמה טענות, אותן מציין פרופ׳ רוזן-צבי:
 
א.על פי החוק להסדר התדיינות בין בני-זוג, ניתן לעכב את הדיון בפירוק השיתוף, אם הוגשה לפני תביעה זו בקשה לבית-הדין שיורה או ינסה להשכין שלום-בית בין הצדדים. לחילופין, יתבקש בית-המשפט לקבוע שהמשך ההתדיינות בהקשר לפירוק השיתוף יזיק לסיכוי לשלום-בית, וממילא הבעל יפיק פחות תועלת בדיון בפירוק השיתוף מאשר הנזק שייגרם לשלום-הבית.
 
מסתבר שחוק זה הינו כמעט ״משענת קנה רצוץ״, והשימוש בו מועט ביותר בשל מגבלותיו.
אגב, כפי שמביא פרופ׳ רוזן-צבי, ישנן טענות נגדיות של בעל כאשר האשה טוענת שפירוק השיתוף ימנע אפשרות לשקם את היחסים ולחזור לשלום-בית (וכן טענות נגדיות של אשה נגד בעלה). דוגמאות לטענות הנגדיות:
 
עצם הגשת התביעה לפירוק שיתוף מעידה על חוסר סיכוי לשלום-בית, וכל התביעה לשלום-בית מטרתה לעכב את        הפירוק.
 
שלום-בית יכול להתקיים גם בנכס אחר, ולאו דווקא ב״דירת המריבה״.
 
אין לערב צו לשלום-בית, שהינו קשור ביחסים בין הצדדים, לתביעה לפירוק שיתוף, שהינה במישור הרכוש.
 
ב.על בית-המשפט לשקול הגנות מתחום דיני המשפחה, לפני שיפסוק על פירוק השיתוף. בין יתר העניינים הקשורים בדיני משפחה נמצא את זכות האשה למזונות, וכחלק ממזונותיה מצויה זכותה למדור. כמו כן, כאשר יש לבני הזוג ילדים קטינים, ניתן לטעון שעקרון ״טובת הילד״ גובר על דיני הקניין.
 
אם האשה תוכיח שהקטין ייפגע כתוצאה מפירוק השיתוף, יהא בכך כדי לעזור בעיכוב פירוק השיתוף. אולם טענה זו אינה פשוטה. מעט שופטים יתרשמו מהטענה שמעבר הילד לבית-ספר אחר יפגע בילד, או שעזיבת החברים שלו והצורך בהסתגלות לחברה חדשה יקשה עליו. טענות אלה נדחות בדרך כלל על ידי בית-משפט, אלא אם מדובר בילד חריג במיוחד.
 
ג.תום לב
בית-המשפט יתבקש לשקול האם הגשת התביעה לפירוק שיתוף היתה בחוסר תום לב. עקרון תום הלב שאוב ומבוסס על סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים.
 
במהלך השנים עשה בית-המשפט שימוש נרחב בעיקרון זה, ובדק לאורו את כשרותן של עסקאות שונות. כמו כן נבחן שימוש בטענות שונות או בחוקים שונים, כאשר היה חשש לניצול זכות משפטית שלא בתום לב, תוך פגיעה בערכי הצדק.
כך לדוגמה מבהיר פרופ׳ רוזן-צבי, שאם צד תובע פירוק שיתוף בבית-משפט, ומאידך גיסא מערים קשיים מלאכותיים בתביעת הצד השני לגירושין, נוכל ללמוד מכך על חוסר תום לב. הוא רוצה לאכול את העוגה ולהותירה שלמה: גם לגרום לצד השני להיוותר בחוסר קורת גג — שהרי הדירה תימכר, ובדרך כלל מה שיישאר לא יספיק כדי לרכוש אפילו דירה קטנטונת, וגם להותיר את הצד שכנגד תלוי באוויר — כנשוי רק פורמאלית, אך למעשה חי חיים הגרועים מגירושין.
 
לסיכום, ניתן לבקש מבית-המשפט לבדוק אם התובע את הפירוק התנהג בחוסר תום לב בעצם הגשת התביעה, בכפוף להתנהגותו בשאר ההליכים ביניהם.
 
ד.חוק המקרקעין (תיקון מס׳ 17) ה׳תשנ״ה-1995
עד לחקיקת חוק זה, ניתן היה להעלות טענת הגנה כפי שיפורט להלן. על השינוי הפוטנציאלי במדיניות בית-המשפט, בעקבות תיקון החוק, קראו בסוף פרק זה.
 
המצב המשפטי טרם תיקון החוק?
הנתבע בתביעת פירוק שיתוף יכול לבקש מבית-המשפט לעכב את מתן פסק-הדין לפירוק השיתוף, או את ביצועו, עד לסיום ההליכים בין בני הזוג. העיכוב יכול להיות לפחות עד להבטחת מדור האשה או הקטינים. הסיבה ברורה: הבעל חייב במתן מדור לאשה ולילדים, וביצוע פסק-הדין לפירוק משמעו מכירת הדירה. עד שהאשה תרכוש דירה אחרת, יכולים היא או ילדיה להישאר ברחוב — ללא קורת גג. כן ייתכן כי הכסף שייוותר בידיה, לאחר ניכוי המשכנתא ושאר החובות, לא יספיק לרכישת דירה אחרת או לשכירת דירה חליפית לאורך זמן. לכן יכול בית-המשפט לפסוק על פירוק שיתוף, כאשר הפירוק בפועל יבוצע לאחר שיוכח לבית-המשפט כי הובטחו זכויות המדור של האשה או הילדים.
 
אין מניעה שבית-משפט יפסוק, כ״סמכות שבגררא״, באשר לסכום החודשי שעל הבעל לשלם לאשה למדורה או למדור הילדים. במקרה זה לא היתה בעיה להורות מיידית על מכירת הדירה. לאחר ביצוע המכירה וקיזוז החובות, יכול היה בית-המשפט להיווכח האם סכום זה מספיק כדי לפטור את הבעל ממדור לאשה.
 
יודגש, על פי הפסיקה אין צורך שהסכום הנותר בפועל בידי האשה יספיק לרכישת דירה, אלא די בסכום נמוך יותר הנתון לשיקול דעתו של בית-המשפט בהתאם לנסיבות. בכל הקשור למדור הילדים, אין רלוונטיות לסכום שנשאר לאשה, הואיל ובית-המשפט כבר קבע שילד אחד זכאי ל-33% משווי שכר דירה; שני ילדים זכאים ל-40% וכו'. סכום זה יתווסף לגובה המזונות שנפסקו לילדים.
 
אם בית-משפט הדן בפירוק השיתוף אינו מוכן לפסוק בנדון, ניתן לבקש ממנו לעכב את ביצוע פירוק השותפות עד שיינתן פסק-הדין הקובע את גובה הסכום החודשי שעל הבעל לשלם לאשה. לאחר המכירה, ועריכת ההתחשבנות הסופית, יוכל הבעל לחזור לבית-המשפט ולטעון שיש להפחית (או לבטל כליל) את הסכום החודשי בהתאם לסכום שנותר מהמכירה.
יצוין שהיתה נטייה לאשר לבית-משפט השלום להחליט גם באשר למדור החלופי, אולם לאור השינוי בחוק, כפי שיפורט בהמשך, הבעיה תיפתר מאליה — לכאורה.
 
לסיכום ג  הנתבע יכול להעלות מספר טענות הגנה, אולם מדיניות בתי-משפט הדנים בפירוק השיתוף (עד להקמת בתי-המשפט לענייני משפחה) נכון להיום, הינה להתעלם כמעט לחלוטין מדיני המשפחה. למעט מקרים חריגים, פוסק בית-המשפט על פירוק שיתוף כדבר שבשגרה כבר בישיבה הראשונה. שתי טענות ההגנה (היחידות כמעט) שמצליחות לגרום לעיכוב הפירוק, הינן צווים של בית-הדין הרבני, או בקשה להבטחת המדור החלופי לפני ביצוע הפירוק.

הטענה השנייה טובה לזמן קצר, הואיל ותוך חודשים ספורים ניתן לקבל הכרעה באשר לשווי המדור החלופי. לעומת זאת, הטענה הראשונה (צו בית-הדין הרבני) חזקה יותר, אם כי אין זה בטוח שהמצב המשפטי לא ישתנה. בעניין זה הוגשו לבג״ץ כמה עתירות נגד בית- הדין הרבני, וכדאי להתעדכן בכל הקשור לסמכות בית-הדין להוצאת צווים שכאלה, ותוקף הצווים.

 
המצג המשפטי לאחר תיקון החוק:
בחודש פברואר 1995 התקבל בכנסת תיקון מס׳ 17 לחוק המקרקעין. התיקון בא לנסות ולפתור את בעיית המדור החלופי. אם עד כה נהג בית-המשפט השלום על פי הנחיות בית-המשפט העליון, הרי שהמחוקק הסדיר את הנושא באמצעות הוראה המיטיבה עם ההורה שמחזיק בילדים.
 
החוק המתוקן קובע כי אם בית-המשפט יחליט על פירוק השיתוף בדירת המגורים של בני הזוג בדרך של מכירתה (בין אם הדירה רשומה בלשכת רישום המקרקעין ובין אם עדיין אינה רשומה), עליו לעכב את המכירה, עד שייווכח כי לילדי בני הזוג ולהורה המחזיק בהם ״נמצא הסדר מגורים אחרים המתאים לצורכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצורכיהם, לתקופה שיקבע״.
 
זוהי הוראה מרחיקת לכת, המרחיבה את העילה לעיכוב פירוק השיתוף. עד התיקון, הנחה בית-המשפט העליון את השופטים לוודא שהובטח מדור חלופי. ברגע שנפסק בבית-המשפט גובה השתתפות הבעל במדור, לא היתה כל מניעה לבצע את הפירוק, אף אם עדיין לא נשכרה דירה חליפית.
 
כיום, פתוחות בפני בית-המשפט כל הדרכים לפרשנויות מגוונות של החוק. דהיינו, שופט אחד יכול לקבוע כי עד שיוכח לו שהבעל שכר דירה והתחייב לשנה שכירות מראש — עבור האשה או הקטינים לא יבוצע פירוק השיתוף; שופט אחר יכול לקבוע שהתקופה המינימלית הינה התחייבות לשכר דירה למשך חמש שנים (מפני שהסיומת של הסעיף שצוטט אומרת שהעיכוב יחול ״לתקופה שיקבע״ בית-המשפט). לכל שופט יהא שיקול דעת מהי התקופה המינימאלית לעיכוב הפירוק.
דומה שיהא זה פתח לוויכוחים וערעורים. כמו כן, ייתכן מצב שבו ההורה המחזיק בילדים שזכה לעיכוב הפירוק למשך זמן ניכר, יאמר לצד שכנגד, שאם רצונו בפירוק מיידי, אזי הוא דורש לקבל חלק גדול יותר מהנכסים המשותפים מכפי שמגיע לו על פי הוראות החוק.
 
אל נשכח שעל השופט המורה על הפירוק להיווכח שנמצא מדור חלופי, ולא רק לתקופת ביניים.
לסיכום, המצב של ההורה המשמורן (המחזיק בילדים) טוב בהרבה לאור החוק המתוקן. מה יהיו גבולות העיכוב? על כך ניווכח עם התגבשות הפסיקה בעקבות חוק זה.
 
בכל אופן באשר ל״מדור ספציפי״ אין הזכות חלה על הילדים. התחייבות הבעל בכתובה וחלות הכלל ״עולה עימו ואינה יורדת עימו״ רלוונטיות רק ליחסים בין הבעל והאשה. מאידך גיסא, הוא חייב לספק לקטינים מדור נאות, ולכן בית-המשפט יהא חייב לעכב את ביצוע הפירוק עד להבטחת המדור החלופי לקטינים.
 
שינוי נוסף בחוק:
לכאורה, לאור חקיקת ״חוק בתי-המשפט לענייני משפחה, ה׳תשנ״ה- 1995״, ב-31.7.95, המצב אמור להיות פשוט יותר. החוק מסמיך את בית-המשפט לענייני משפחה לדון הן במזונות והן בפירוק השיתוף. ממילא לא יהא צורך לרוץ בין בתי-המשפט השונים. אותו שופט הדן בענייני המזונות, יפסוק באשר לפירוק השיתוף כאשר הוא קובע כבר את גובה שווי המדור החלופי, וכן את מועד הפירוק על סמך מכלול הנסיבות שבתיק.
 
אמנם לא יהא צורך לרוץ בין בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי, אולם על פי סעיף 25 לחוק זה — נשמרות כל הסמכויות של בית-הדין הרבני. כך יוצא שמי שקיבל צו מבית-הדין הרבני למדור ספציפי או לאיסור דיספוזיציה (שינוי) בנכס, עדיין יוכל להעלות טענות בבית-המשפט לענייני משפחה באשר לעיכוב הפירוק. מאידך גיסא, סעיף 26 (ב) לחוק זה מסמיך את בית-המשפט ״ליתן כל צו וכל סעד אחר שיראה לנכון לתיתם בנסיבות העניין״.

בהחלט ייתכן שתהיינה כאן התנגשויות בין בית-הדין הרבני ובית-המשפט לענייני משפחה, שכן אחת העילות למתן צו הינה מינוי כונס נכסים. כידוע כונס הנכסים אמור, בין היתר, למכור את הדירה...
כשאחד הצדדים עזב את הדירה לפני כמה שנים.
 
האם הצד שעזב זכאי לדרוש את פירוק השיתוף בדירה?
תופעה זו של נטישת הדירה או עזיבתה הזמנית על ידי אחד מבני- הזוג, נפוצה בקרב זוגות מסוכסכים. אמנם, רוב הזוגות נותר ביחד בדירה במהלך הסכסוך המתמשך, בעיקר משום שאין לצד החלש יכולת לכלכל את משפחתו, ובו-בזמן לשאת בשכירות של דירה נוספת על כל המשתמע מכך. זו גם הסיבה לתלונות הרבות במשטרה, שהרי המגורים המשותפים רק מלבים את האלימות — הקיימת בלאו הכי. אש התבערה הדולקת באופן קבוע על אש קטנה בדירת המריבה, מוצתת ועולה לשיאים חדשים כל אימת שמתקיים מפגש מאולץ בין הבעל והאשה.

ואכן, בעקבות התלונות במשטרה, מתבקש בית-המשפט להוציא צו מניעה או צו הגנה כנגד הצד האלים. ההתדיינויות לא תורמות להרגעת האווירה, והצד ש״זכה״ במשפט, לא תמיד זוכה לרגיעה בפועל. נסתרות דרכי בעלים ונשים ברצותם ״לעשות את המוות״ לצד השני — מבלי להותיר עקבות בשטח...

 
כתוצאה ממציאות קשה זו, יש בני-זוג שאינם יכולים לעמוד בה ועוזבים את דירת המגורים. מניעיהם בנויים בדרך כלל משלוש סיבות אפשריות:
 
א.הם יוצאים זמנית מהדירה כדי לגרום לרגיעה, ובכוונתם לחזור מאוחר יותר, תוך תקווה שהחיים בבית יהיו בבחינת ״חייה ותן לחיות״.
 
ב.הם ״נשברו״ סופית, ואינם מאמינים בסיכוי לשיקום היחסים. מחוסר ברירה, הם מעדיפים למצוא דיור חלופי בתנאים קשים יותר, עד שיוכרע הסכסוך המשפטי ביניהם.
 
ג.הם מצאו מפלט בזרועותיו של צד שלישי, וממשיכים לנהל את המאבק המשפטי מעמדת כוח מסוימת, שהרי יש מי שדואג להם.
 
אגב, לא רק נשים עוזבות את הבית, אלא גם גברים אשר אינם יכולים לתפקד באופן סביר בעבודה, או גברים שמנהלים חיי הוללות עם נשים, ביודעם שהסנקציות לגביהם קטנות יותר. חלק מגברים אלה, המעוניין במחצית הדירה, מנהל את הקרב על פירוק השיתוף, כאשר הוא בא מדי פעם לדירה כדי להציק לאשה ולעזוב. לעיתים הטרדות אלה קשות יותר מעצם החיים המשותפים.
 
יודגש שאין בין עזיבת אחד הצדדים את הדירה לבין ויתור על פירוק שיתוף, כל עוד הוא רשום כבעלים משותפים של הדירה.
 
מסקנה: לאחר שעניין הבעלות המשותפת הוכרע, על ידי רישום משותף בלשכת רישום המקרקעין (טאבו) מלכתחילה, או בגין קבלת פסק-דין הצהרתי על בעלות משותפת, יכול הצד העוזב את הדירה לתבוע פירוק שיתוף, ולחיות במקביל בדירה אחרת.
 
עצה קטנה: אם אתם שייכים לאותם בני-זוג המחליטים לנטוש את הדירה מסיבה כלשהי, ומצד שני אינכם חפצים לוותר על זכויות הקניין שלכם בדירה, כדאי שתשקלו זאת פעם נוספת במקרה שהדירה רשומה רק על-שם בן-הזוג השני, והתחתנתם לאחר 1.1.74. כזכור, בני-זוג כאלה ייתקלו בקושי כמעט מוחלט לקבל פסק-דין הצהרתי על בעלות משותפת, מה שמונע באופן אוטומטי את פירוק השיתוף בדירה.

כך אם תעזבו את הדירה, ובן-הזוג הינו אדם בעל סבלנות רבה ואינו משתוקק לגירושין, ולפחות מעמיד פנים שרצונו בשלום-בית, תיכנסו לצרה גדולה, הואיל ולא תוכלו לממש את זכויותיכם בדירה! בעצם העזיבה יש סיכון שתגרמו לצד השני להקשיח את עמדותיו, שהרי הוא נותר בדירה ומשתמש בה באופן ייחודי ובלעדי. מצב כזה גורם לצד הנשאר בדירה לומר לא אחת לבן-זוגו: ״אם ברצונך להתגרש, קח/י 25% מהדירה ובזה נסיים את העניין... אחרת, העניין יישאר כמות שהוא, ואני לא ממהר/ת לשום מקום!״

 
הבעיה הינה עם אותם בני-זוג שנשברו לחלוטין, וחייהם המשותפים הפכו לגיהנום. צד שמכיר את הבעיה המשפטית, ורוע לב ״אינו הצד החלש שלו״, מנצל את המצב תוך שהוא גורם לצד השני לבריחה מהדירה. כך קורה שהביטוי ״לאכול את העוגה ולהותיר אותה שלמה״ מתגשם במלואו, ודווקא אצל הצד שאינו צודק. הוא גם ״עושה את המוות״ לצד השני, וגם נותר עם כל הדירה.
 
לסיכום, אם הנכם ״בני מזל״, והתחתנתם לפני 1974, או שנישאתם לאחר מכן אך דאגתם לרישום משותף של הדירה, ומכל סיבה שהיא החלטתם לעזוב את הדירה, תוכלו לנהל את הקרב על פירוק השיתוף כאילו הייתם בתוך הדירה.
 
האם יקבל העוזב פחות ממחצית במקרה שכזה?
לכאורה, מה הקשר בין עזיבת הדירה, לבין חלוקת התמורה ממכירת הדירה? הרי מה שצריך לקבוע הוא זכויותיהם הקנייניות של בני הזוג, כפי שהן רשומות ב״נסח״ מהטאבו או כפי שנקבע בפסק-הדין ההצהרתי.
 
המצב המשפטי בטרם תיקון החוק:
התשובה לכך טמונה בסעיף 33 שב״חוק הגנת הדייר״. סעיף זה מעניק הגנה לאדם המחזיק כדין, באופן ייחודי, בדירה. אם הצד שנותר בדירה נכנס לקטגוריה זו, הוא זכאי שאם תימכר הדירה, תתבצע המכירה כאילו היתה הדירה ״תפוסה״.
לפישוט העניין, נבהיר שאדם סביר קונה דירה, ובתאריך מסירת החזקה בדירה, מקבל הוא לידיו דירה הפנויה מכל אדם וחפץ, ולשם כך הוא משלם מחיר מלא. אולם אם הוא קונה דירה, כשנמצא בתוכה אדם שאין זכות חוקית להוציאו ממנה, ברור שהוא לא ישלם מחיר מלא עבור הדירה. דירה זו נחשבת ל״תפוסה״, והדייר החי בדירה נמצא בה כעת עם זכויות של ״דיירות מוגנת״.
 
מבלי להרחיב יתר על המידה, נביא דוגמה: בעבר קרה שאשה ובתה עזבו את הדירה, בגין אלימות ששררה בבית. כשתבעה האשה את פירוק השיתוף, טען הבעל שהוא חי בדירה, ודין הדירה להימכר כ״תפוסה״. כל שעל הבעל היה להוכיח, על פי הסעיף דלעיל, הסתכם בשני דברים פשוטים:
 
א.הוא מחזיק בדירה בדין — לא היתה לו כל בעיה, שהרי הוא אחד הבעלים של הדירה, ולכן זכותו המלאה על פי הדין לגור בדירתו.
 
ב.הוא מחזיק בדירה באופן ייחודי — גם זה היה ברור, שהרי האשה הודתה שעזבה את הדירה, ולכן רק הוא נותר בדירה.
לא די שאשה מסכנה זו סבלה מאלימות בעלה, אלא על פי הפסיקה (פסק-דין ״מרדכי״) נחשבה כאילו ויתרה על זכות החזקה שלה בדירה. הדירה הוערכה כ״תפוסה״, ולכן שוויה קטן יותר. פועל יוצא מכך היה שמחצית הסכום שנותרה בידה היתה קטנה יותר!
 
היה זה אבסורד, ואכן במהלך הזמן הוכרע סופית בפסק-דין מאוחר יותר (״פלונית״) שתוצאה קשה זו עבור העוזב תיושם רק כאשר בית- המשפט משוכנע שהצד שעזב הסכים, באופן חד-משמעי, להחזקה בלעדית וייחודית של הצד שנותר בדירה. פסק-דין זה החזיר את הצבע ללחיים של אותם בני-זוג מסכנים הנאלצים לברוח מדירתם. וכך כיום אין אדם צריך לחשוש לעזוב את הדירה, אם הוא מגיע למסקנה שאינו חפץ להמשיך את חייו עם הצד השני תחת אותה קורת גג.
 
המלצה: על אף פסק-דין זה, וכדי למנוע את הצורך בהתדיינות סרק, כדאי למי שיוזם עזיבה להוציא מכתב רשום לצד שנותר בדירה. במכתב זה יצוין בשורה אחת, שאינו מוותר כהוא זה על זכויותיו הקנייניות בדירה. אפשרות נוספת היא הגשת תביעה לפירוק שיתוף בסמוך לעזיבה, ותביעה זו מעידה כאלף עדים על אי-ויתור מצידו.
נוכל להרגיע אתכם שכיום, על סמך פסק-דין ״פלונית״, בני-זוג שעזבו את הדירה לפני למעלה מעשר שנים כתוצאה מסכסוך, ובכל השנים לא הגישו כל תביעה בהקשר לדירה, קיבלו מחצית מן הדירה בתביעתם המאוחרת לפירוק השיתוף.
 
גישת בתי-המשפט כיום הינה לפסוק באופן כמעט אוטומטי לפירוק שיתוף, תוך מתן הוראה שהדירה תימכר כ״פנויה״, ולא כ״תפוסה״, אלא אם יוכח להם קטגורית שעוזב הדירה ויתר על זכותו בדירה. כלומר, המצב המשפטי העדכני הוא שנטל ההוכחה עבר אל הצד שנותר בדירה. כדי שהדירה תימכר כ״תפוסה״, עליו לטרוח ולהוכיח את טענתו שעוזב הדירה התכוון לוותר על חזקתו בדירה מרצונו החופשי.
 
המצב המשפטי לאחר תיקון החוק:
כאמור, חוק המקרקעין תוקן לאחרונה, וגם בנושא זה הוסדר העניין בחקיקה. כפי שהוסבר, בית-המשפט העליון יצר הנחה משפטית הגורסת שהדירה בחזקת ״פנויה״, כל עוד לא הוכח חד-משמעית שהצד העוזב ויתר על זכותו בדירה.
נושא זה מצא ביטוי בחוק המתוקן, וכך אומר כיום סעיף 40 א (ב): ״הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) ה׳תשל״ב-1972 לא יחולו לגבי מי שהיה שותף בדירה שבית-המשפט החליט על פירוק השיתוף בה, כאמור בסעיף קטן (א)".
 
העולה מן התיקון הוא שלכאורה אין יותר צורך בהתדיינות מקדמית, האם תימכר הדירה כ״תפוסה״ או כ״פנויה״. גם אם אחד מבני הזוג עזב את הדירה לפני כמה שנים ללא כל סיבה, הרי שיוכל לתבוע את פירוק השיתוף בדירה, בדרך של מכירתה כפנויה, וללא כניסה למניעי עזיבתו. כל שעליו לעשות הוא הגשת תביעה לפירוק שיתוף. אם בית-המשפט נעתר לו, ייפסק על פירוק השיתוף, ואז ברור שהדירה תימכר כפנויה. 
 
 
 
נושאים נוספים:
                 
  גיור  »
 
  ביטול גיור  »
 
  יועץ נישואין  »
 
 
  בוררות וגישור  »
 
  אלימות במשפחה  »
 
  תביעות נזיקין  »
 
 
  נישואין אזרחיים  »
 
  מירוץ סמכויות  »
 
  ממזרות  »
 
 
  מוניטין וכושר השתכרות  »
 
  מושגים בדיני משפחה  »
 
  משפחה ומשפט  »
 
 
  בגידה  »
 
  שלום בית  »
 
                 
                 
 
 

צוריאל בובליל - עו"ד ונוטריון  |   בן גוריון 1, מגדל ב.ס.ר. 2 בני ברק  |  טלפון: 0722-575-262  |  פקס: 03-6122104 |  מייל:  tzuribou@orange.net.il 
ספר הגירושין:
הקדמה | מבוא | הכתובה | מירוץ סמכויות | תסקיר סעד | תביעת מזונות | כשיש רכב אחד | כשאישה בוגדת, אלימה | כשהבעל בוגד באשתו | סעדים זמניים | צו לגילוי מסמכים | מזונות ילדים | החזקת ילדים | ראיית הילדים | חטיפת הילד | סיכום עניין הילדים | תביעת גירושין | בדיקת כנות הכריכה | עילות לחיוב בגט | פסקי דין לגירושין | זוג שהתחתן לפני 1974 | זוג שהתחתן אחרי 1974 | פירוק השיתוף בדירה | הסכם ממון | גירושין - משמעות משפטית | אכיפת פסקי דין | חוק הוצאה-לפועל | משטרת ישראל | 

 
תביעה להגדלת מזונות | מסורבות גט | אישה הגונה | הסכם קדם נישואים | הסכם קדם נישואין | משמורת לילדים | הגדלת מזונות | תביעת אבהות | הסכם גירושים | עורכי דין גירושים | עורך דין גירושים | מזונות קטינים | משמורת משותפת | עו"ד גירושים | חזקת השיתוף | הסכם קדם נישואין | חלוקת רכוש בין בני זוג | אב כופר באבהות | גניבת זרע | גישור זוגי | הסכם גירושים | מזונות קטינים | משרד עו"ד גירושין | תביעת כתובה וגירושין | עו"ד לגרושין | עו"ד הגדלת מזונות | עורכי דין מזונות | 
אתר זה נבנה ומקודם בגוגל על ידי חברת מדיה גרופ