חייגו עכשיו לייעוץ ראשוני:
0722-575-262
   
 
 


  
 
 
 
 

 
  הספר "גירושין" (לקריאה...)
 
עו"ד ירושות  
חלוקת רכוש  
מזונות אישה  
מסורבות גט  
הסדרי ראיה  
כתובה  
ירושה, צוואה ועזבונות  
ידועים בציבור  
גניבת זרע  
עגונות  
משמורת ילדים  
הסכם ממון  
ייעוץ גירושין  
משמורת  
עו"ד ידועים בציבור  
עו"ד צוואות  
עורך דין גירושין  
עורך דין הסכם גירושין  
עורך דין מגשר  
עורך דין מזונות  
עורך דין משפחה  
עורכי דין גירושים  
עורכי דין משפחה  
עו"ד הסכם ממון  
תביעה למזונות  
עורך דין צוואות  
התרת עגונות  
תביעת כתובה  
חלוקת רכוש בין בני זוג  
הסכם ממון בין בני זוג  
משמורת והסדרי ראייה  
 
 
 

הגירה - חטיפת ילדים

 
רותי ואיציק חיים להם חיים שלווים בישראל
רותי, מדענית, עלתה לארץ לפני שנים, בעוד משפחתה נותרה בחו"ל.
הכל זורם, ובמשך השנים נולדים שלושה ילדים נפלאים
עד ש...

רותי קיבלה את הצעת חייה,
תפקיד יוקרתי באוניברסיטת הרווארד,
היחסים בבית כבר לא מי יודע מה,
מדברים כבר על אפשרות פירוד,
ואז, מודיעה רותי לאיציק שרצונה לנסות את מזלה בחו"ל,
זו הזדמנות של פעם בחיים, אומרת היא לו.
בימים רגילים, זה אולי היה עובר.
כעת, הוא מבין שהדבר יוביל אולי לחיים בחו"ל, ואף מעבר לכך.
זהו! הצדדים נכנסו לקרע, והמאבק על מקום מגורי הילדים מגיעו לשיאו.
מה עושים?
 
האם יכול צד כלשהו לצאת עם הילדים לחו"ל ללא הסכמת הצד השני?
יש הבדל בין טיול לחו"ל, לבין הגירה ומעבר למגורים בחו"ל.
אם הורה אחד יצא עם הילדים לחו"ל, לחופשה, מן הראוי היה שיעדכן את הצד השני.
יחד עם זאת, אם מדובר בטיול קצר מועד, הרי שאף כי ביהמ"ש יכול לנזוף בו, בשל העובדה שגרם לכך שההורה השני לא ראה את הילד בזמן הסדרי הראיה ועוד, לא נראה שביהמ"ש יקבע שהיתה כאן חטיפת ילדים...
לעומת זאת, אם מדובר על מעבר לארץ אחרת,  יכול ביהמ"ש לקבוע שמדובר בחטיפה.
 
אז מה עושה הורה שרוצה לצאת עם הילד לחו"ל לטיול?
עליו לבקש הסכמת הצד השני.
היה ואין הסכמה, עליו להציע בטוחה לחזרת הקטין לארץ.
היה וההורה השני מסרב לכל הצעה, עליו להגיש בקשה לביהמ"ש, ולהציע בטוחה, וסביר שביהמ"ש יאפשר זאת, בכפוף לזמנים סבירים של היציאה והחזרה, והבטוחות המתאימות.
ומה אם ההורה אכן רוצה לצאת למספר שנים לחו"ל, ואין הסכמה?
כאן המצב יותר מורכב.
ככלות הכל, שני ההורים הינם האפוטרופסים הטבעיים של הקטין.
לכן, על ההורה המבקש להגר לחו"ל, להגיש תביעה להגירה.
 
מהם השיקולים שינחו את ביהמ"ש במקרה של תביעת הגירה?
"טובת הילד" הינה עקרון על בדיני משפחה.


ביהמ"ש יבדוק את:

גיל הקטין

מידת הנזק שתהא מניתוקו מהארץ, מהחברים, ממוסדות החינוך, מהמשפחה, ועוד.
התנאים בהם יחיה הקטין בחו"ל,

השפעת המעבר, ושינוי השפה, התרבות ועוד.

ביהמ"ש, בדרך כלל, לא יחליט על דעת עצמו, אלא ימנה מומחה שיתן חוות דעת.

אותו מומחה יבדוק את הזיקות של הילד לארץ, לחברים, לתרבות, ועוד...

כן יבחן את השינויים שיחולו בחיי הילד, שינויים צפויים ולא צפויים, ככל האפשר.
המומחה יתן משקל גם לרצון הילד, ככל שהילד גדול יותר.
המומחה יבחן אם זהו רצון הילד או שהוא מדבר מגרון מי מההורים.
יחד עם זאת, ביהמ"ש אינו מחוייב לפעול בהתאם לחוות הדעת, ויש והוא ימנה מומחה שני שיתן חוות דעת נוספת.
כל צד רשאי יהא לחקור את המומחה.

בסופו של דבר, השופט יצטרך לשקלל את כל מה שקרא ושמע,  ויחליט – לכאן או לכאן...
 
האם השיקול הציוני מהווה פקטור?
בביהמ"ש למשפחה קשה לומר ששיקול זה הינה שיקול על.
בהחלט יתכן שאם מדובר בילד, בגיל בו מתעצבת השקפת עולמו, והמקום אליו רוצה האם לעבור יכול לגרום לשבר אצל הילד, לרבות בהיבט הערכי, יהא נושא זה אחד השיקולים.
בביה"ד הרבני, שיקול המגורים בארץ ישראל הינו שיקול חשוב, בשל מצוות ישוב ארץ ישראל.
 
אז איפה מגישים תביעה שכזו?
בעיקרון, נושא המשמורת נדון הן בביה"ד הרבני והן בביהמ"ש למשפחה.
הדבר תלוי היכן הוגשה תביעת המשמורת.
תביעת הגירה, מקובל לחשוב שהיא תוגש בביהמ"ש למשפחה.
למרות זאת, נראה שהצד שרוצה למנוע את ההגירה, מן הראוי שיגיש תביעת משמורת לביה"ד הרבני, ויבקש לקבוע, אופרטיבית, שטובת הקטין לחיות אצל אביו / אמו, בארץ ישראל, ועוד.
 
מהי הדרך היעילה ביותר לחסום מצב של חטיפת ילדים?
יכול להיות מצב בו יש לך או לצד השני משמורת, אך אתם רגועים, ויום אחד מגלים שהילד מעבר לים...
לכן, כלל ראשון הינו להוציא צו עיכוב יציאה נגד הקטין.
כמובן, תמיד יש כאלה שיזייפו דרכונים ועוד, אך אנו מדברים על הסעד הבסיסי ביותר.
כמו כן, שימו לב שהצו בתוקף.
 
ומה קורה אם גם זה לא עזר?
לשם כך, נועדה "אמנת האג".
אמנה זו, לה יש כללים, שכדאי לקוראם היטב, מסדירה את אופן הטיפול במקרה של חטיפת ילדים.
ברמת העיקרון, המדינות החתומות עליה מחוייבות לפעול לפי הכללים באמנה.

לכן, אם צד יטען שבמדינה ממנה הוצא הקטין, מסוכן לחיות, או שביהמ"ש פועל בניגוד לטובת הקטין, יש סיכוי רב ביותר שאם שתי המדינות חתומות על האמנה – המדינה ממנה נחטף הילד, והמדינה אליה נחטף הילד – יורה ביהמ"ש להחזיר את הילד למדינה בה חי בעבר, ויבהיר להורה המחזיק בילד כעת, שאם יש לו טענה, מן הראוי שיעלה אותה בביהמ"ש במדינה ממנה חטף את הילד.
 
האם יתכן מצב שמדינה החתומה על האמנה תותיר את הילד בתחומה?
כן.
יהא זה במקרים חריגים, בהם טובת הקטין קיצונית לטובת השארתו באותה מדינה.
יהיו מקרים בהם ביהמ"ש יגיע למסקנה שהילד אינו מעוניין בשום דרך לחזור לחו"ל.
ביהמ"ש יבדוק לא רק את רצונו אלא גם את טובתו.

היינו, במקרה רגיל, ביהמ"ש לא ינסה להחליף את שיקול דעת המדינה השניה בשיקול דעת שלו, בסוגיית טובת הילד.
הוא יעשה זאת כאשר ברור לו שמדובר במקרה חריג, או שיש סכנה לשלומו הפיזי או הנפשי של הילד.
במצב כזה יש וביהמ"ש ימנה מומחה, שיבחן ענין זה.

לשם כך, כדאי שתתייעצו עם עו"ד מומחה ומקצוען בתחום רגיש זה.
במשרדנו היה כבר מקרה של ילד שהגיע לארץ, והצד השני טען להחזרתו לחו"ל, ולמרות זאת הילד נשאר בישראל...
אגב, אם המדינה השניה אינה חתומה על האמנה, עדיין ישנה דרך לחייב את החזרת הקטין לחו"ל, על בסיס "הביאס קורפוס", החובה להחזיר את האדם למקומו.
 
כב' השופט משה דרורי (ע"מ 548/04 מיום 06/06/2004), הבהיר בצורה חדה את תכלית האמנה והפרשנות שלה, ולכן נביא מדבריו את ההיבט המשפטי של האמנה (אף כי הוא התייחס למקרה מסויים, אך ליבת הדברים נכונה במקרים רבים):

אמנת האג - תכליות ופרשנות
ביום 25.10.1980 נחתמה בעיר האג אשר בהולנד האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים (להלן - "אמנת האג" או "האמנה").        

65. בחקיקה הישראלית ניתן תוקף לאמנה בחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א - 1991 (להלן - "החוק"). סעיף 2 לאותו חוק קובע כי "לסעיפי האמנה שנוסחם מובא בתוספת יהיה תוקף של חוק, והם יחולו על אף האמור בכל דין".           

האמנה נועדה למנוע, עד כמה שאפשר, חטיפות ילדים מארץ לארץ, תופעה שהתגברה במחצית השנייה של המאה ה-20, עקב השכלול באמצעי התחבורה, מצד אחד, הגבולות הפתוחים בין רוב מדינות העולם, מצד שני, והגירושין המתרבים ובעקבותיהם עולות המחלוקות בין ההורים ביחס למקום הימצאם של צאצאיהם, מצד שלישי.

לכל זאת יש להוסיף נתון שלא היה נפוץ בימים עברו, והוא - רצונם הגדל והולך של אבות להחזיק בילדיהם, ולמצער ליטול חלק רב יותר בגידולם ובחינוכם, דבר המחייב מסגרת והיקף משמעותיים של ביקורים, כאשר הילדים בחזקת האם.

על הרקע שהביא לגיבוש אמנת האג, ראה את הדיון הנרחב בפסק דינה של השופטת דורנר בע"א 5532/93 גונזבורג נ' גרינוולד פ"ד מט(3), 281, בעמ' 291 ואילך.      

וכך אמר בית המשפט העליון (כב' השופטת ש' נתניהו) כאשר התעוררה פעם ראשונה בפני בית המשפט העליון סוגייה הקשורה בהפעלת אמנת האג (בש"א 1648/92 טורנה נ' משולם, פ"ד מו(3), 38, בעמ' 42, בין האותיות ג-ד; להלן - "פרשת טורנה"):

"יעדיה של האמנה (שנוסחה מובא בתוספת לחוק), כמוצהר בסעיף 1 שלה, הם שניים:ו א. להבטיח את "החזרתם המיידית" (ההדגשה במקור) של ילדים, אשר לא כדין הורחקו אל מדינה הקשורה באמנה ("מדינה מתקשרת") או לא הוחזרו ממנה; ב. להבטיח כי זכויות משמורת וביקור על פי הדין של מדינה מתקשרת יכובדו ביעילות בשאר המדינות המתקשרות".

ובהמשך, כאשר דנה היא בתפקיד בית המשפט בבואו ליישם את האמנה, אמרה השופטת נתניהו את הדברים הבאים, אשר צוטטו פעמים רבות לאחר מכן (שם, בעמ' 45, מול האות ז):

"יש להבהיר כאן, כי בהליך על פי החוק אין בית המשפט דן בשאלת המשמורת הקבועה של הילד, אף לא בטובת הילד במובן המלא שלה. מסגרת הדיון אינה מיועדת לדיון מקיף כזה ואינה מאפשרת אותו.

תפקידו של בית המשפט בהליך על פי החוק, בדומה לתפקידו של בג"צ בנושא זה של החזרת ילדים, הוא רק "כיבוי דלקה" או "עזרה ראשונה" לשם החזרת המצב לקדמותו - השבת הקטין שנלקח שלא כדין ממשמורתו של ההורה האחר או מהמשמורת המשותפת שנקבעה על ידי בית משפט מוסמך או בהסכם בין ההורים (ראה:נ בג"צ 405/83 (ב"ש 958/83, 1050) קבלי נ' קבלי, פ"ד לז(4) 705; בג"צ 836/86,

בכר נ' גייל, פ"ד מא(3) 701, בעמ' 705). שאלת המשמורת, כשהיא במחלוקת, מתבררת בהליכים רגילים בבית המשפט המוסמך, וטובת הילד מתבררת שם בהיקפה היסודי והמלא.

אך בהליך לפי החוק, כמו בהליך בבג"צ, טובת הילד רלוואנטית רק כשיקול, אם יש להימנע מלצוות על החזרת המצב לקדמותו, עד לבירור שאלת המשמורת על ידי בית משפט מוסמך (ראה בג"צ 836/86 הנ"ל, בעמ' 706, והאזכורים שם). כאמור שם, "רק נזק ממשי לילד יצדיק דחייתה של העתירה, דחייה שעשויה בסופו של דבר להנציח השארתו של הקטין בידי ההורה, שלקח אותו שלא כדין".   
  
ההבדל בין החוק לבין פסיקת בג"צ בכל הנוגע לטובת הילד בהקשר מוגבל זה היא בדבר מידת הנזק הממשי לילד, נזק המצדיק הימנעות מהחזרתו למקומו. מתוך האמור לעיל אין ספק, שסעיף 13(ב) לחוק מחמיר לעניין זה הרבה מעבר לפסיקת בג"צ, כפי שעולה מפסקי הדין שהזכרתי לעיל ומאלה המאוזכרים בהם".

דברים אלה וגישה זו אומצה, כאמור, בפסיקת בית המשפט העליון פעמים רבות. ראה, לדוגמא, ע"א 473/93 ליבוביץ נ' ליבוביץ, פ"ד מז(3), 63, בעמ' 70, מפי המשנה לנשיא, השופט מ' אלון (להלן - "פרשת ליבוביץ"); ע"א 1372/95, סטגמן נ' בורק, פ"ד מט(2) 431, בעמ' 437, מפי השופט גולדברג (להלן - "פרשת סטגמן"); ע"א 7206/93 גבאי נ' גבאי , פ"ד נא(2), 241, בעמ' 251, מפי הנשיא ברק (להלן - "פרשת גבאי");

ע"א 4391/96 רו נ' רו פ"ד נ(5), 338, בעמ' 344, מפי השופט חשין (להלן - "פרשת רו"); רע"א 7994/98 דגן נ' דגן, פ"ד נג(3) 254, בעמ' 269, מפי השופטת ביניש (להלן - "פרשת דגן"); בג"צ 4365/97 טור סיני נ' שר החוץ, פ"ד נג(3), 673, בעמ' 679, מפי השופט חשין (להלן - "פרשת טור סיני ").   

האמנה מתייחסת למקרים בהם בוצעה הרחקה שלא כדין או אי החזרת ילד למקום מגוריו, וזאת כאשר מופרות זכויות המשמורת של אותו אדם שהחזיק בילד במקום מגוריו הרגיל, סמוך לפני הרחקתו או אי החזרתו, והוא הפעיל זכויות אלה (סעיף 3 לאמנה).

ניתן להוכיח את תחולת האמנה על פי החלטה או קביעה שנעשתה במקום מגוריו הרגיל של הילד על ידי רשות שיפוטית או מינהלית (סעיף 15 לאמנה).        

ההחזרה של ילד למקום מגוריו הקודם, על פי האמנה, אינה קובעת כל זכות בתחום ההחזקה אלא רק משמשת פתרון לחטיפה, כאשר טובת הילד תוכרע במשפט ההחזקה, אשר יתקיים במדינה בה היה מקום מגוריו הרגיל, ערב החטיפה. וראה גם: ש' מורן, א' עמירן, ה' בר, הגירה וחטיפות ילדים - היבטים משפטיים ופסיכולוגיים (נבו, תשס"ג - 2003), עמ' 43 (להלן - "מורן ואח', הגירה וחטיפה").          

בשלב ראשון, כאשר מתבצעת חטיפה, ניתן לפנות לרשות מרכזית בכל מדינה החתומה על האמנה, והרשויות המרכזיות של המדינות הרלוונטיות - זו אשר ממנה נחטף הילד וזו אשר אליה הובא הילד החטוף - משתפות פעולה ביניהן (סעיף 7 לאמנה), והכל במגמה להחזיר את הילד החטוף מרצון (סעיף 10 לאמנה).    

השלב הבא הוא פנייה לרשויות השיפוטיות או המינהליות במדינה שבה נמצא הילד. רשויות אלה ייצוו על החזרת הילד לאלתר , אם ביום פתיחת ההליכים בפניהם טרם חלפה שנה מיום החטיפה (סעיף 12 רישא לאמנה).

סמכות זו, היא בגדר חובה על הרשות השיפוטית או המינהלית, וכפי שהגדירה הנשיא ברק, "חובה זו היא מוחלטת. אין לרשות שיקול דעת" (פרשת גבאי בעמ' 250, מול האות ה). קביעה זו כי חובת בית המשפט להחזיר ילד חטוף על פי סעיף 12 לאמנה היא קטגורית, מופיעה בפסיקה רבות.

ראה, למשל, פרשת רו, בעמ' 345, מול האותיות ג-ד; פרשת דגן, בעמ' 267, מול האותיות ג-ד.       

על אף קיום חובה בסיסית זו - שהיא מטרת האמנה - מצויים מספר חריגים לחובת השבת הילד החטוף לארצו. הנטל להוכיח קיומם של חריגים אלה מוטל על מי שמתנגד להחזרת הילד למקום ממנו נחטף (סעיף 13 רישא לאמנה). וכך מתאר הנשיא ברק את החריגים (פרשת גבאי, שם, בעמ' 250, מול האות ה - עמ' 251, מול האות א):

"על פי החריג הראשון, אינה מוטלת חובת השבה אם זה שבידו זכות המשמורת לא הפעיל אותה בפועל בעת החטיפה, או הסכים מראש או השלים בדיעבד עם החטיפה (סעיף 13(א) לאמנת האג).

על פי החריג השני, אינה מוטלת חובת החזרה אם קיים חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד אותו בדרך אחרת במצב בלתי נסבל (סעיף 13(ב) לאמנת האג). החריג השלישי קובע כי אינה מוטלת חובת השבה אם הילד מתנגד להחזרתו, והוא הגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו (סעיף 13(ב) סיפה לאמנת האג).

לבסוף, ניתן לסרב להחזיר ילד אם ההחזרה אינה מותרת על פי עקרונות היסוד של המדינה המתבקשת כבאשר להגנה על זכויות האדם וחירויות יסוד (סעיף 20 לאמנת האג).

עם תחולת אחד החריגים, נשללת חובת החזרה לאלתר. זו הופכת להיות עניין שבשיקולי דעת, על פי הדין הכללי הנוהג בישראל (ראה: ע"א 473/93 ליבוביץ נ' ליבוביץ פ"ד מז(3) 63). דין כללי זה - אשר התפתחותו תושפע מאמנת האג - ממשיך לחול בשני מקרים נוספים: ראשית, בכל אותם מקרים שבהם האמנה - מכוח הוראותיה שלה עצמה - אינה חלה, כגון כאשר החטיפה נעשית ממדינה שאינה צד לאמנה; שנית, כאשר הנפגע אינו סומך עצמו על הוראות האמנה".

ראוי לציין כי מבחינה אנליטית ניתן לראות בהוראות סעיף 12 מציעתא לאמנת האג חריג נוסף. בסעיף נאמר כי הרשות השיפוטית או המינהלית תצווה להחזיר את הילד אף אם החלו ההליכים לאחר תום השנה מיום החטיפה, זולת אם הוכח כי הילד השתלב כבר בסביבתו החדשה, במדינה אליה נחטף; מכאן, שאם הוכח שילובו של הילד וחלוף השנה, אין חובה להשיב את הילד לארץ ממנה נחטף.     

(הערה: בשלב זה בפסה"ד, ביהמ"ש התייחס לחלק מהחריגים, ואנו נמשיך להביא הדברים בלשון ביהמ"ש, שכן הם משקפים עניינים חשובים, אף כי יש עוד חריגים – צ.ב.)

במקרה שלפנינו נתייחס לחריגים הבאים , מבין אלה שמנה השופט ברק: החריג הראשון, ובו נעסוק בחלופה האחרונה של ההשלמה; החריג השני, בדבר נזק לילדות, אם יינתן צו אשר על פיו תחזורנה לצרפת; החריג השלישי, העוסק בהתנגדות הילד; וכן החריג בדבר השתלבות הילד וחלוף השנה, כמוסבר בפיסקה הקודמת.

החריג האחרון המוזכר אצל השופט ברק, דהיינו: אי החזרת ילד בשל עקרונות היסוד של השיטה המשפטית, אינו חל במקרה שלפנינו [דוגמא לתחולת חריג זה, היא פרשת טור סיני, אשר בה בתי המשפט בספרד לא החזירו לאב את ילדתו שנחטפה על ידי אמה, בנימוק שהאם הוכרזה מורדת בבית הדין הרבני בישראל ואיבדה את זכותה לקשר עם הילדה.

בית המשפט העליון בישראל חוזר ומדגיש כי על פי הדין היהודי, אישה מורדת הוא מצב בין בני הזוג ואין לו קשר לתפקודה כאם, אך הוסיף כי מאחר ובית המשפט בספרד קיבל מידע לא נכון על הדין היהודי, פסק כפי שפסק מכוח סעיף 20 לאמנה, ואף ציין כי אילו בפני בית משפט בישראל היתה חוות דעת כזאת על מצבה של האם, היה אף הוא פוסק כך (ראה: פרשת טור סיני, שם, בעמ' 702, מול האותיות ה-ו).

נזכיר, לשלמות התמונה, כי באותו מקרה הוגשה חוות דעת נגדית של הרב הראשי דאז ונשיא בית הדין הרבני הגדול, הרב בקשי דורון, הקובע בבירור שאישה מורדת אינה מאבדת כל זכויות כאם (שם, בעמ' 702-700), ולכן, מבחינה אובייקטיבית, לא היתה הצדקה להחלטת הערכאות הספרדיות שלא להחזיר את הילדה לישראל].     

תכלית האמנה היא החזרת הילדים החטופים. אך יש להדגיש כי מדובר בתכלית מיוחדת, והיא כי אותה החזרה תעשה בדחיפות מירבית , כפי שנאמר בסעיף 1 לאמנה שצוטט לעיל (פיסקה 67, בתחילתה).            

היטיבה לבטא היבט זה של האמנה, השופטת נתניהו בפרשת טורנה הנ"ל, שכאמור צוטטה בהסכמה בפסיקה שלאחריה. וכך אומרת השופטת נתניהו (שם, בעמ' 44, מול האותיות א-ג):

"דחיפות הטיפול בהחזרת ילד שהורחק שלא כדין ולא הוחזר, תוך הפרת זכויות משמורת או ביקורים, היא ביסוד האמנה. היא ארוגה בתוכה. היא עוברת בה כחוט השני.

על כך מלמד לא רק סעיף 1 [לאמנה] שכבר צוטט לעיל, המורה על החזרה מיידית. ביטוי לדחיפות ניתן גם בהוראות אחרות של האמנה. כך סעיף 2, המורה, כי המדינות המתקשרות ינקטו את כל הצעדים הראויים להבטיח את יעדי האמנה, ו"לשם כך יפעילו את ההליכים הדחופים ביותר העומדים לרשותן" (ההדגשה שלי - ש' נ').

כך גם סעיף 11, לפיו "הרשויות השיפוטיות או המינהליות של המדינותה מתקשרות יפעלו בהליכיהן בדחיפות להחזרתם של ילדים" (ההדגשה שלי - ש' נ'), עד כדי כך שאם לא הגיעו להכרעה כעבור שישה שבועות מפתיחת ההליכים, רשאי המבקש לדרוש הסבר לעיכוב.

וכן סעיף 12, לפיו במקרה טרי, בטרם עברה שנה מתאריך הרחקתו של הילד ועד לפתיחת ההליכים (והוא המקרה שלפניי), "תצווה הרשות... להחזיר את הילד לאלתר (ההדגשה שלי - ש' נ')".

המחוקק הישראלי, קבע בחוק כי סעיפי האמנה יחוללו על אף האמור בכל דין (ראה פיסקה 65 לעיל). בסעיף 7 לחוק הוסמך שר המשפטים להתקין תקנות, באישור וועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, "בכל עניין הנוגע לביצועו, לביצוע האמנה, ולהבטחת דיון מזורז בבתי המשפט, לרבות תקנות בדבר סדרי הדין ודיני הראיות בהליכים על פי האמנה" (ההדגשה שלי - מ' ד').       

ואכן, בשנת תשנ"ו, הוסף פרק כ"ב1 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, שכותרתו: "החזרת ילדים חטופים לחוץ לארץ".         
   
אין כאן המקום לדון בכל התקנות האמורות באותו פרק, ואסתפק רק בהפנייה לאותן תקנות שנועדו להשיג את התכלית של האמנה, שהיא - קיום דיון דחוף: דיון בתביעה מתקיים תוך 15 יום מהגשתה (תקנה 295ח), כאשר המועד לתשובת המשיב הוא יומיים לפני מועד הדיון בתביעה (תקנה 295ז);

חקירת העדים מוגבלת בתוכן ובמועד: בית המשפט רשאי שלא להתיר חקירה או עדות אם אין הדבר נחוץ לבירור העובדות או שהזמנת העדים אינה ניתנת להיעשות באופן מיידי (תקנה 295ט(א)), ובכל מקרה, חקירת העדים תיעשה לא יאוחר מ-15 יום לאחר הדין הראשון (תקנה 295ט(ג)); ניתן לקבל ראיות נוספות (תקנה 295יא) וצווים מרשות שיפוטית אחרת (תקנה 295יב).

מחוקק המשנה קבע הגבלת זמן לסיום הדיון בתביעות להחזרת ילד חטוף על פי אמנת האג, בכך שהורה כי "בית המשפט ייתן פסק דין מנומק בתביעה לא יאוחר משישה שבועות מהיום שבו הוגשה התביעה" (תקנה 295יג(א)).  
גם לנו, כבית משפט לערעורים, קצב מחוקק המשנה מועדים, בכך שהורה, תחילה, כי הערעור יוגש תוך 7 ימים (תקנה 295יד(א)) - וכך נעשה במקרה שלפנינו; המועד לשמיעת הערעור יהיה תוך 10 ימים (תקנה 295יד(ב)) - ואכן כך נהגנו. המועד למתן פסק הדין, כפי שנקבע בתקנות, הוא תוך 30 יום מיום הגשת הערעור (תקנה 295יד(ג)). פסק דין זה ניתן במועד.            

עד כדי כך הקפיד מחוקק המשנה על לוח הזמנים הקצר, והדבר בא לידי ביטוי בהוראה יוצאת דופן, לפיה ניתן להאריך מועדים בהליכים על פי אמנת האג, רק בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, מטעמים מיוחדים שיירשמו; והשני, באישור נשיא בית המשפט הדן בתביעה או בערעור (תקנה 295כ).     

תקנות אלה אינן רק לתפארת המליצה. לפחות במקרה אחד מצאתי כי בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופט א' גלובינסקי) מחק בקשה להחזרת ילד חטוף, כאשר ב"כ המבקש הגיש בקשות דחייה.

הנימוק לכך היה אותן תקנות שצוטטו לעיל, כאשר בית המשפט קובע כי "כאשר המבקש מתח את החבל עד קצה הגבול ואף יותר מכך ולא מאפשר לבית המשפט ליישם את הוראות הדין, אני מוצא לנכון להורות על מחיקת התובענה... וכאשר למבקש שמורה הזכות להגיש תובענה חדשה על פי הדין כאשר ימצא זאת לנכון וכאשר תהיה לו עילה לעשות זאת"

(תמ"ש (חיפה) 44180/99 הקטין ק.ג.ל. נ' י.ל., פיסקה 8; להלן - "פרשת הקטין" ).         

קיימות גישות שונות ביחס לשאלה האם ניתן להסיק את תכלית החקיקה הראשית מחקיקת המשנה או שמא דעתו של מחוקק המשנה היא כמו כל עמדה של המינהל - אשר הינו חלק מהרשות המבצעת - אשר משמשת רק מקור השראה, אך האחריות לפרשנות החקיקה נתונה בידי הרשות השופטת לבדה (ראה בהרחבה א' ברק, פרשנות במשפט, כרך שני, פרשנות החקיקה נבו, ירושלים, תשנ"ג - 1993, עמ' 347-345).    

ברם, במקרה שלפנינו, התקנות הינן יישום קונקרטי של אותו ערך של דחיפות, אשר בא לידי ביטוי באמנה עצמה, כפי שפורשה על ידי בית המשפט העליון בפרשת טורנה הנ"ל.

למותר לציין כי חקיקת תקנות אלה בשנת תשנ"ו - 1996, נעשתה מספר שנים לאחר ההחלטה בפרשת טורנה הנ"ל שניתנה ביום כ"ו ניסן תשנ"ב (29.4.92), כך שיש להניח שמחוקק המשנה היה כבר ער לאותה תכלית חקיקתית של האמנה ושל החוק, כפי שפורשו על ידי בית המשפט העליון בפרשת טורנה הנ"ל.

מסקנתנו היא כי התכלית של אמנת האג, החוק והתקנות, ואמת המידה הפרשנית שיש לנקוט ביחס אליהם, היא זו: כדי להשיג את המטרה של מניעת חטיפות ילדים, נקבעה דרך דיונית מיוחדת, קצרה ומהירה, אשר במסגרתה כל מדינה החתומה על האמנה, פועלת להחזרת הילדים החטופים לארץ ממנה נחטפו, פרט לחריגים, אשר הם מצומצמים, ונטל הראייה לשכנע את בית המשפט בקיומם מוטל על הנתבע או הנתבעת, קרי: ההורה אשר חטף את הילדים.

יש לזכור עוד כי מאחר ומדובר באמנה בינלאומית, מן הראוי ליצור אחידות בפרשנותה בכל המדינות החתומות עליה, ומכאן המשקל הרב של פסיקה במדינות השונות החתומות על האמנה, המפרשת את האמנה.

וכך נאמר בפרשת טורנה: "כשמדובר באמנה בינלאומית, היוצרת הדדיות בין המדינות המתקשרות, חשיבות רבה נודעת לאחידות בפרשנותה (אלא אם החקיקה הפנימית מורה אחרת)" (שם, בעמ' 45, מול האות ג ).

על פי עקרון זה קבע המשנה לנשיא, השופט מ' אלון, כי כאשר "המושגים האמורים שבאמנה טרם נתפרשו בפסיקתו של בית משפט זה, ואשר על כן נסתייע, ככל הניתן, בפרשנות המונחים האמורים בבתי המשפט של המדינות המתקשרות האחרות בהיזקקם לאמנה" (פרשת ליבוביץ, שם, בעמ' 71, בין האותיות ד-ה).
 
 
נושאים נוספים:
                 
  גיור  »
 
  ביטול גיור  »
 
  יועץ נישואין  »
 
 
  בוררות וגישור  »
 
  אלימות במשפחה  »
 
  תביעות נזיקין  »
 
 
  נישואין אזרחיים  »
 
  מירוץ סמכויות  »
 
  ממזרות  »
 
 
  מוניטין וכושר השתכרות  »
 
  מושגים בדיני משפחה  »
 
  משפחה ומשפט  »
 
 
  בגידה  »
 
  שלום בית  »
 
                 
                 
 
 

צוריאל בובליל - עו"ד ונוטריון  |   בן גוריון 1, מגדל ב.ס.ר. 2 בני ברק  |  טלפון: 0722-575-262  |  פקס: 03-6122104 |  מייל:  tzuribou@orange.net.il 
ספר הגירושין:
הקדמה | מבוא | הכתובה | מירוץ סמכויות | תסקיר סעד | תביעת מזונות | כשיש רכב אחד | כשאישה בוגדת, אלימה | כשהבעל בוגד באשתו | סעדים זמניים | צו לגילוי מסמכים | מזונות ילדים | החזקת ילדים | ראיית הילדים | חטיפת הילד | סיכום עניין הילדים | תביעת גירושין | בדיקת כנות הכריכה | עילות לחיוב בגט | פסקי דין לגירושין | זוג שהתחתן לפני 1974 | זוג שהתחתן אחרי 1974 | פירוק השיתוף בדירה | הסכם ממון | גירושין - משמעות משפטית | אכיפת פסקי דין | חוק הוצאה-לפועל | משטרת ישראל | 

 
תביעה להגדלת מזונות | מסורבות גט | אישה הגונה | הסכם קדם נישואים | הסכם קדם נישואין | משמורת לילדים | הגדלת מזונות | תביעת אבהות | הסכם גירושים | עורכי דין גירושים | עורך דין גירושים | מזונות קטינים | משמורת משותפת | עו"ד גירושים | חזקת השיתוף | הסכם קדם נישואין | חלוקת רכוש בין בני זוג | אב כופר באבהות | גניבת זרע | גישור זוגי | הסכם גירושים | מזונות קטינים | משרד עו"ד גירושין | תביעת כתובה וגירושין | עו"ד לגרושין | עו"ד הגדלת מזונות | עורכי דין מזונות | 
 
אתר זה נבנה ומקודם בגוגל על ידי חברת מדיה גרופ